העיסוק הבלתי נלאה בעמנואל רוזן ובמעשיו (ומבושיו) המבישים, הביא אותי לחשוב, שוב, על הקלות הבלתי נסבלת של ההטרדה המינית.
ולא, אני לא באה להטיף, וגם לא נוקטת עמדה בפרשת רוזן, למרות שאם ההאשמות בה נכונות, ונראה שאין עשן בלי כל כך הרבה אש, אז האדון אשם בהרבה יותר מסתם הטרדה מינית.
אבל אני רציתי לדבר על עניין אחר, קצת מטריד בפני עצמו. מסקר קצר ודי ממצה ובהחלט מעיד על הכלל, שערכתי בקרב חברותיי, עולה התמונה החד משמעית הבאה: אין אישה שהולכת על שתיים ומגדלת שדיים שלא הוטרדה מינית!! אין. ואני כמובן נופלת לקטגוריה הזו.
אמנם את רוזן מעולם לא פגשתי, ויש להניח שזו הסיבה היחידה שלא הוטרדתי על ידו, אבל פגשתי רבים שכמותו. אולי פחות נחרצים. פחות סדרתיים. אבל הכיוון ברור.
המפקד שלי בצבא היה קובע איתי פ”א (פגישה אישית) רק החל משבע בערב כשהמשרד כבר ריק, ותמיד מציע שאולי כבר נעשה את הפגישה על כוס בירה בבר הסמוך כי זה הרבה יותר נעים. אחד הבוסים שלי, אדם משכמו ומעלה, לא היה מוותר על נשיקת בוקר טוב או לילה טוב.. שלא לדבר על כל אלה שצ’יפחו אותי בגב במקרה הטוב או צבטו לי בתחת במקרה הרע תוך שהם מכתיבים לי איך לעשות להם את הקפה.
למותר לציין שעל אף אחד מהם לא התלוננתי. אולי בגלל שזה היה לפני המון שנים והיתה הרבה פחות מודעות והרבה יותר לגיטמציה להטרדות מהסוג הזה, ואולי בגלל שהייתי הרבה יותר צעירה וחסרת בטחון , ואולי בגלל שזו היתה נורמה מקובלת באותם ימים, ואולי, רק אוליצ’יק קטנצ’יק שהיה לי גם די נעים לקבל יחס מועדף מהמפקד/בוס השרמנטי והכריזמטי, גם אם היחס הזה עבר לפעמים את גבול הטעם הטוב, ואני בתמימותי דאז חשבתי שזה חלק מהמשחק.
מצד שני, גם לא התלוננתי על כל אלה ששרקו לי ברחוב (זה היה אפילו קצת נעים) וגם לא על אלה שהעירו הערות על איך שאני נראית (בתנאי שהיו הערות חיוביות, על אלה שהעירו הערות שליליות התלוננתי ועוד איך) והיה גם את זה מי”ב שיצאתי איתו כשהייתי בכיתה ט’ ושנתתי לו לנשק אותי וגם לגעת לי בציצי למרות שממש לא רציתי, אבל דווקא כן רציתי סיבוב על אופנוע הימאהה שלו ליד ביה”ס, אז למרות שבהתחלה אמרתי לא ומה פתאום, בסוף שתקתי, ולא התלוננתי.
אז איפה עובר הקו הזה שבין סתם גבר שמתחיל עם אישה וזה אפילו לפעמים קצת נעים לה, לבין הטרדה מינית מסוכנת ושפלה? איפה עובר הגבול הזה שבו הגבר צריך להבין שכשהיא אומרת לא היא מתכוונת ללא למרות שלפני כמה דקות זה עוד היה נראה שהלא שלה הוא בעצם אולי קצת כן?
ואני לא מדברת כמובן על המקרים החד משמעיים של ניצול סמכות והפעלת כוח והטרדה שיטתית ובטח לא על אונס שפל ומשפיל. כל אלה צריכים להנמק בכלא עד סוף ימיהם.
אבל דווקא במקרים שבהם העניינים מתחילים כמו כל התחלה רגילה, ובשיתוף פעולה של שני הצדדים, וברגע אחד בדר”כ כלל חמקמק מאוד, נחצה גבול הטעם הטוב, ואז אנחנו אומרות לא, לפעמים די חלש, ולמרות שלפני עשר דקות עוד אמרנו כן.
אז נדרשת מכם הגברים גדלות הנפש שאני ממש מבינה שלא תמיד קיימת בכם באותם רגעים שבהם אתם כבר לא חושבים מהראש אלא רק מהפיפס.. ואז אתם צריכים לעצור!
כי לא משנה מה. אנחנו תמיד נהיה המין החלש ואתם המין החזק, (ותסלחנה לי הפמיניסטיות) והמין בייננו וגם טקס החיזור שקודם לו צריך להיות בהסכמה מוחלטת של שני הצדדים.
או בקיצור: בחייאת בחורים – תשלטו בעצמכם!
