שתים עשרה שנה עברו על מיכאל (שם בדוי, השם המלא שמור במשפחה שלנו) , והופ, הילד מסיים כבר כיתה ו’. איך אמר פעם איש חכם שאף אחד לא זוכר את שמו? “הימים עוברים לאט אבל השנים עוברות מהר..”
אז בדיוק ככה הרגשתי בשבוע האחרון, שסבב סביב טקס הסיום של שכבת ילדי כיתה ו’ הנפרדים מבית הספר היסודי ועולים לחטיבת הביניים.
איכשהוא, ממש ברגע האחרון, התגייסתי להפיק את הסרטונים ששולבו במופע הסיום, ובמסגרת ההכנות, האינטנסיביות יש לומר, זכיתי להצצה נדירה לחייהם של המתבגרים הצעירים, ולהתנהלות שלהם מחוץ לסביבה הביתית המוכרת (לי).
“איך הצצתי?” אתם שואלים, “הם בטח התנהגו לידך לגמרי אחרת” אתם אומרים לעצמכם. אז זהו, שלא ממש.
פשוט הייתי שם. לידם. לצידם. לפעמים מספר שעות לא מבוטל. לפעמים אפילו תפעלתי אותם באופן אישי. אבל הם מצידם, פשוט בהו בי במקרה הטוב, או חלפו על פני כאילו הייתי אוירבמקרה הפחות טוב, ולגמרי לגמרי התעלמו מקיומי. ולא, הם לא ילדים רעים או לא מנומסים, הם פשוט מאוד מאוד אבל מאוד עסוקים בעצמם, וכל מבוגר מעל גיל 30 או אפילו פחות שלא ממלא תפקיד רשמי בחייהם, (אבא, אמא, מורה, וכו’) פשוט לא מאוד קיים עבורם.
כן, זה קצת עצוב, אני יודעת, אבל כנראה ככה זה, לפחות בשלב זה של חייהם ויש מצב שזה עוד ישתנה, אז אל תאבדו תקווה.
אז יצא שצפיתי בהם במהלך החזרות למופע הסיום.
רובי הבמאי (הצעיר וה- cool יש לומר), ניסה לזכות בתשומת ליבם בכדי לקדם את המופע. אבל הם היו עסוקים בעצמם ובעיקר באייפוד/ אייפד/ אייפון שלהם. יושבים בישיבה נינוחה, המבט מופנה לעבר הברכיים שם מתפעלות הידיים את האיי משהו. אבל אולי אפילו יותר מלהתעסק בכל התפוחים למיניהם, הם היו בעיקר עסוקים בלהיות, להראות ולהרגיש מאאגניבים (לא זו לא טעות דפוס, ככה בדיוק הם מרגישים).
“אנחנו כל כך קוליים ומגניבים, ממש סוף סוף הדרך. העולם הזה בעצם שייך לנו אז למה אתה מבלבל לנו את המוח עכשיו, רובי?”
“אני מדבר מהר בשבילך? אתה לא מבין מה אני אומר? אולי זה בגלל שאתה זקן? (25..)
“אה, בהצגה אתה מתכוון? הקהל לא יבין אותי? אה, הבנתי, פשוט לא הייתי איתך”
“רגע קיבלתי הודעה בפייס. חכה שנייה. כבר חוזר אליך”
וכששאלתי את מיכאל (שם בדוי וכו’): “תגיד, אתה לא מתרגש?” הוא ענה: “נראה לך? ממש לא”
אבל ככל שהתקרב מועד ההופעה, נראה היה לי שמשהו קטן קטן נסדק באוירת ה”לא מזיז לי” שהיתה באויר. פתאום כבר היה איזה לחץ קטן אבל ממש קטנטן. פתאום איזה רעד ממש לא מורגש בקול. פתאום מישהו שכח את המילים אבל זה לא היה מחוסר אכפתיות. אולי זה היה מהתרגשות?
וכשהגיע הרגע, כבר אי אפשר היה לטעות. כולם מתרגשים. התלמידים וכמובן ההורים. וכשישבו על הבמה והקשיבו לנואמים בטקס הרשמי, פתאום היה נדמה לי שהם באמת מקשיבים. נראה היה שהם הסירו לשנייה את מסכת ה”לא מעניין אותי מה יש לך להגיד” והקשיבו. באמת. לא רק עם האזניים אלא גם עם הלב.
ומחיאות הכפיים הסוערות וקריאות ה”אלכס, אלכס” (מנהל בית הספר) שהתפרצו בספונטניות בסוף דבריו הבאמת מרגשים של אלכס, כבר היו לגמרי ההוכחה. הם מקשיבים. הם איתנו. ואולי משהו “משמעותי” בכל זאת הצליח להתגנב לתוכם לתוך הלב, השכל והנשמה. ה”דבר המשמעותי” הזה, שכולם סביבם כה עמלים להנחילו, הורים, מחנכים, מורים, ושרוב הזמן נדמה שהוא פשוט לא עובר, לא מגיע, אז הנה הוא הגיע. שם על הבמה. אפילו אם רק לרגע.
וגם השירים ששרו בהפתעה למחנכות הסגירו אותם (ואני הייתי שם, זאת באמת היתה הפתעה). טוב, אולי שרו זאת לא בדיוק ההגדרה הנכונה, יותר נכון ניסו לשיר, כי זה ממש לא פשוט לשיר כשההתרגשות חונקת בגרון. הוציאו מהם את כל הרגש הזה, שלא תמיד נותנים לו מקום, כלפי האנשים “המשמעותיים” כל כך בחייהם בשנים האחרונות.
נדמה היה לי כי גם הם מבינים, ואולי לא רק מבינים אלא גם מפנימים ומרגישים שזוהי סוף תקופה.
סוף תקופת הילדות. היציאה מהחממה הכה מחוממת של אלכס ושרה ודורית, והחברים שהם כל כך מכירים עוד מהגן, לטוב ולרע, אל העולם הגדול.
אוקי, אולי קצת נסחפתי, העולם הבאמת גדול ומפחיד עוד יחכה להם בחוץ כמה שנים, אבל החטיבה היא בהחלט קפיצת מדרגה משמעותית מבחינתם. כן, גם מבחינתם. ולא רק מבחינתנו. עליה של עוד שלב בדרך לבגרות, לעצמאות, לעיצוב האישיות.
אז הנה ההצגה מתחילה, ונגמרת. סוף טוב הכל טוב. והנה מגיע לו שיר הסיום.
כולם על הבמה. עומדים בשורות שורות אבל צמודות. מרגישים את הביחד. הם לא ממש זוכרים את המילים. (ותודה לפלייבק). עומדים נבוכים. ידיים בכיסים. ושרים. הילדים המתבגרים שלנו. ומהזוית הזאת הם באמת כבר לא נראים כמו ילדים.
אמא של. (לא, לא של מיכאל)
תגובת המתבגר על הבלוג:
“אמא, את חופרת”
“את קודחת לי במוח”
“את לא מבינה שום דבר”
“”אמא, את יודעת מה? עזבי..”
