מרד המציאות – שטפן צוויג

unnamed (10)הם נפגשו כשהוא היה עני והיא היתה עשירה. הוא היה צעיר והיא כבר לא צעירה. הוא היה פנוי והיא היתה נשואה. הם לא הרשו לעצמם לאהוב. לא נתנו לרגש לפרוץ את המסגרות. רק פעם אחת. כמעט. ואז הם נאלצו להפרד. כאב הפרידה היה כבד מנשוא. הוא חשב שלא יוכל לשאת אותו. אבל החיים נשאו אותו ואת כאבו, ובסוף, בסוף שהוא גם ההתחלה של הסיפור הם נפגשו. אחרי תשע שנים. עכשיו הוא כבר לא צעיר וגם לא עני, והיא אף פעם לא היתה. אבל שניהם צעירים בציפיותיהם. מלאי תקווה.
סיפור קטן שכל מילה שלו מדוייקת. כל תחושה שלו מהפנטת. סיפור ששואל שאלות. מהו משך האהבה. כמה זמן אפשר להחזיק רגש. מהי משמעותו של פער גילים במערכת יחסים. ובאיזו מידה המרחק הפיזי בין שני אוהבים משפיע על תפישת האחר. איך מתמודדים עם עתיד לא בטוח ועם משקלו של זיכרון העבר.
"הנה את" קרב לעומתה בזרועות מושטות, כמעט פרושות. "הנה את" חזר על דבריו וקולו הלך ועלה מהפתעה להתעלות רוח בסולם הצלילים, ומבטו הרך עטף את הדמות האהובה. "כבר חששתי שלא תבואי!" "באמת, כל כך מעט אמון יש לך בי?" אבל רק השפתיים חייכו בהאשמה הקלילה הזאת: מכוכבי העיניים הבהירים קרן אמון כחול."

ואחרי משפט פתיחה כזה נותר לכם רק להמשיך לקרוא.

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *