ספרים חדשים ומומלצים לתקופת החגים

‏‏unnamed - עותקבין אם אתם מחפשים מתנה לחג, אינטלקטואלית כזו, ובין אם אתם מחפשים ספר טוב להעביר איתו את יום כיפור, או אפילו אם לא בא לכם להיות נחמדים לאושפיזין בסוכה, ספר זה תמיד דרך מצויינת לפתוח את השנה החדשה.

אז מתוך לא מעט ספרים חדשים שיצאו לפני החג, אספתי המלצות, בחרתי ספרים חדשים של סופרים ישנים ואהובים, והרכבתי את הרשימה הבאה. הנה היא לפניכם. מבטיחה כמובן לעדכן אחרי הקריאה מה באמת שווה ומה פחות, ואיזה ספרים הם בגדר חובת קריאה! ואם יש לכם ספרים להוסיף לרשימה, שלחו לי בבקשה. המלצה על ספר טוב זו בעיני המתנה הכי שווה לשנה החדשה.

שתהיה שנה נפלאה ומלאה במילים שעושות טוב על הנשמה

רכבת הבוקר לפריז / זאן פיליפ בלונדל

986813זאן פיליפ לונדל כותב מגיל 7. את הספר הראשון שלו כתב בגיל 19, אך במשך 20 שנה הוא קיבל  390 מכתבי דחיה מהוצאות ספרים שונות. הספר הראשון שהצליח להוציא לאור היה “גישה ישירה לחוף”. זה היה בגיל 39. מאז הוא כבר נחשב סיפור הצלחה. “רכבת הבוקר לפריז” הוא ספרו הראשון הרואה אור בעברית.

“השעה 06:41, בוקר יום שני. הרכבת יוצאת בדרכה אל פריז.
ססיל חוזרת מעוד ביקור בבית הוריה ובמצב רוח מזופת עולה על הרכבת של 06:41.
בראשה מתרוצצות מחשבות על הוריה המזדקנים, על בעלה ובתה בת ה-17 שסירבו להצטרף אליה, על החברים הנדירים שעוד נשארו לה ועל הקשרים שנפרמים לאחר גיל ארבעים.
בעודה שקועה בשרעפים, נהנית מנקישת הדלתות הנטרקות ברכבת, מתיישב לצידה גבר כרסתן, המובס, רופס, כתפיו שחוחות.
היא מזהה את פיליפ לדוק, אותו לא ראתה יותר מעשרים וחמש שנה – העלם המושך והבלתי מושג ששינה את נתיב חייה.
רכבת הבוקר לפריז
שתפו אותישליחת קישור לספר בדואר אלקטרוני לחברים באמצעות תוכנת הדואר שלך, ללא טופס
פיליפ, מצדו, נפעם מהפיכתה של הבחורה האפרורית שאת לבה שבר לאשת הקריירה המצודדת היושבת לצדו. ברכיהם מתחככות.
מלבד מילות נימוס אקראיות, הם לא פוצים פה. יש יותר מדי משקעים ביניהם, יותר מדי מה לומר… שתי הנשמות התועות נפגשות שוב כמו להעריך מחדש את חייהן. בלא יודעין הן פוצחות בדואט חרישי המגולל את סיפור אהבתן הבוסרית והפוצעת.
בקפיצות אלגנטיות בין הזמנים ובין הקל לכבד, מוביל אותנו ז’אן-פיליפ בלונדל בין זרמי תודעתם הסבוכה של גיבוריו, המניעים את הסיפור כמו קווים מקבילים על פני מסילת הרכבת”.

מרד המציאות / שטפן צוויג

987015הוצאת 9 נשמות שמה לה למטרה להוציא לאור את כל הסיפורים של שטפו צוויג. ואני כל כך מודה לה על זה:

“מהו משך האהבה. כמה זמן אפשר להחזיק רגש. מהי משמעותו של פער גילים במערכת יחסים. ובאיזו מידה המרחק הפיזי בין שני אוהבים משפיע על תפישת האחר. לא ספר עיון ידון בנושאים הללו, אלא הקוראים ב”מרד המציאות”, שבחלקם נופלת הזכות ללוות את שטפן צוויג החושב על כך אִתם – בכתיבה בדיונית שתגרום לנו ללקק מילים ולמסגר משפטים.
הצגת המקרה פשוטה ומדויקת: הנה לפנינו צמד, זוג. והנה מפגש בין שניים שבעבר אהבו בהתרגשות ובתסיסה. אלפי קילומטרים ומלחמת עולם אחת הפרידו ביניהם. כעת חלפו תשע שנים, ומצטיירת הזדמנות לממש את מה שנקטע באמצע. האהוב מבקר במולדתו, אולי כדי להתאחד עם האהובה שהבטיחה לחכות לו, שכעת היא אלמנה ואילו הוא נשוי ואב לילדים. הם ייאלצו להתמודד עם עתיד לא בטוח ועם משקלו של זיכרון העבר. כלואים בין חוסר יכולתם לצעוד קדימה ובין הנשיאה בנטל הזיכרון והזמן שתם – הזוג האוהב משתתק בתדהמה, בהווה שקופא ולנוכח מציאות שמתקוממת נגדם.

“מרד המציאות” הוא אחת הנובלות היפות של צוויג, כתב יד שנתגלה מאוחר ופורסם ב-1987, יצירה שמבטאת בנאמנות את גורלם של מיליוני בני אדם שנפגשו ונפרדו בעולם יציב שהתערער ללא שוב ובצל מלחמות הרסניות, מסמך צלול שדן במה שאפשר לכנות “חרדת המאה העשרים”. אמנות הסיפורת במיטבה, המעוררת מפל תחושות – כמו שצוויג יודע – באמצעות המחוות המיקרוסקופיות והפרטים הקטנים, השבריריים, העדינים ביותר”.

ספר קטן אבל גדול. שעליו כתב צוויג: “הסוגה האהובה עלי אך חסרת מזל, ארוכה מדי לעיתון או למגזין, קצרה מדי לספר.”

שמי לוסי בארטון / אליזבת סטראוט

1501680091_233ספר על מערכת יחסים מסובכת בין אמא לבת. ובעצם למי אין מערכת יחסים כזאת:

“לוסי בארטון הגשימה את חלומה. היא הצליחה להיחלץ בעור שיניה מהעיירה שכוחת האל במדינת אילינוי שבה נולדה, לעבור לניו יורק, להפוך לסופרת מצליחה ולהקים משפחה. כעת היא מאושפזת בבית חולים ומחלימה לאטה מניתוח פשוט שהסתבך. לצד מיטתה יושבת אמא שלה, שאיתה לא היתה בקשר במשך שנים רבות. בשיחות זהירות על ענייני חולין, כמהלכות על בהונות, מנסות השתיים לשקם את יחסיהן המשובשים. אולם מתחת לפני השטח רוחשים זיכרונות אפלים מילדותה של לוסי. הדברים הקשים מכול, אלה שלא ניתן להעלותם על הדעת, אינם נאמרים, אך הם נוכחים כל העת ומתחשרים כעננה מאיימת מעל לוסי ואמה, ומעל הקוראים”.

אליזבת סטראוט זכתה בפר ה”פוליצר” על ספרה “אוליב קיטריג'”. “שמי לוסי בארטון” היה מועמד לפרס בוקר, הגיע למקום הראשון ברשימת רבי-המכר של “הניו יורק טיימס” ותורגם ל-25 שפות.

על סף הבדידות / בנדיקט ולס

31-6301_Mאלי פרי, ידידי והגורו שלי בעניני ספרים טוען שזה ספר השנה שלו לשנת 2017. לי זה מספיק. וגם הכריכה נפלאה.

“ז’יל גדל עם אחיו ואחותו במשפחה מגינה ומטפחת, עד שברגע אחד חרֵב עליהם עולמם והם מאבדים את הוריהם בתאונת דרכים. שלושתם נשלחים לאותה פנימייה, שם מתחילים חייהם החדשים. ז’יל, הצעיר באחים, נותר בעצם לבדו, אחיו מרטי הולך ומסתגר בלימודי המדע שלו ואחותו ליז נשאבת אל חיי הנעורים הסוערים והמסוכסכים. הקשר המשמעותי היחיד שנובט בו באותן שנים הוא עם נערה בשם אלווה, אלא שקשר זה נותר מסתורי ולא שלם ויתפענח רק שנים מאוחר יותר.

הרומן על סוף הבדידות הוא רומן רגיש וסוחף על חייה של משפחה אחת. כתיבתו שלבנדיקט וֵלְס כנה וישירה וגורמת לנו לחוש כאילו היינו חלק ממשי מחיי הדמויות. אנו חווים עמן את ילדותן ובגרותן, צער ושמחה, את העליות והמורדות בקשרי המשפחה ואת סיפור האהבה המיוחד והמרגש של ז’יל, עד סופו, ועד סוף בדידותו”.

עקוב אחר שינויים / סייד קשוע

image_akov_achar_shinuiim_masterסייד קשוע הוא אחד הסופרים הישראלים האהובים עלי. בהנחה שהוא מגדיר את עצמו כישראלי. והנה הוא מוציא ספר חדש, חצי דוקומנטרי כהרגלו, או לפחות כזה שמאוד מבוסס על המציאות שלו. אז איך אפשר שלא.

“גבר שעזב את ירושלים הבוערת עם אשתו וילדיו והיגר לאמריקה, מקבל – אחרי שנים של ניתוק מוחלט מהוריו ומאחיו – הודעה מאביו: “אני בבית חולים”. הוא עולה על מטוס כדי ללוות אותו במחלתו ומתעמת עם עברו וגם עם חייו בהווה, בצלן של שתי פרידות טראומתיות: זאת שכבר אירעה, הפרידה הכפויה מטירה שבה נולד וגדל; וזאת שצפויה, הפרידה האחרונה מאביו. מדוע נידו אותו בני משפחתו? ומדוע גם בארצות הברית הוא נאלץ לחיות בבדידות מוחלטת, מורחק על ידי אשתו מביתם המשותף? ואיך כל זה קשור לכך שלפני שנים רבות כתב סיפור קצר על נערה בשם פלסטין? חשבון הנפש שהוא עורך ליד מיטת אביו בבית החולים, בעברית ובערבית, יהיה מסע מכאיב וגם מתעתע – שכן הגבר הזה הוא סופר המתפרנס מכתיבת ספרי זיכרונות של אחרים, ובכתיבתו לעולם אין לדעת מה אמיתי ומה כוזב, אילו זיכרונות שלו ואילו של אחרים.”
ספינת הכלות / ג’וג’ו מויס
image_shipofbrides_masterכן, אני יודעת שזה לא מאוד מתוחכם לאהוב את ג’וג’ו מויס. והספרים שלה הם יותר “תרבות להמונים”. אבל הי, מי אמר שלהמונים לא מגיעה ספרות טובה? ואת הספר הזה אפילו הביקורת משבחת תחת ההתנצלות שמדובר ברומן היסטורי. אז הנה, יש לנו תרוץ. אפשר להתמכר:

“1946. שש מאות וחמישים כלות נרגשות עולות על ספינה המפליגה מאוסטרליה לאנגליה, כדי להתאחד עם הגברים שלהם נישאו במהלך מלחמת העולם השנייה. אך במקום מסע התענוגות שציפו לו הן מוצאות את עצמן על סיפונה של נושאת מטוסים, שאותה הן חולקות עם אלף חיילים של הצי הבריטי.

על הסיפונים שטופי השמש אהבות נושנות והבטחות מן העבר נהפכות לזיכרונות רחוקים, המתח הולך וגובר והרגשות גואים, בעוד ספקות וחרטות מתגנבים אל לבותיהם של כלות ובעלים כאחד.

ספינת הכלות הוא רומן המבוסס על אירועים היסטוריים. תחת ידה המיומנת והבוטחת של ג’וג’ו מויס קורם עור וגידים סיפורן של כלות מאוכזבות שקיבלו מברקי “התחרטתי, אל תבואי…” מבעליהן הרחוקים, כלות מאכזבות שמצאו אהבה חדשה על הסיפון, וכל מה שאפשר לצפות שיקרה כאשר חבורה גדולה כל כך של צעירות וצעירים מתכנסת למשך שבועות אחדים בחלל אחד שאין ממנו כל דרך מילוט”.

שיבה / יא ג’סי

1494311848_418הספר מטפל בנושא העבדות בגישה מקורית ומצליח, למרות הקושי הרב שבו לייצר סיצואציות רומנטיות ומלאות תקווה. ספר שזכה לשבחים מקיר לקיר, גם ע”י המבקרים וגם ע”י הקוראים.

“אפייה ואסי נולדות בשני כפרים שונים בגאנה, באמצע המאה השמונה-עשרה. אפייה נישאת לאנגלי וחיה חיי נוחות בחדרי הפאר של מצודת קייפ קוסט. אחותה למחצה, אסי, שאפייה אינה יודעת על קיומה, כלואה מתחתיה בצינוק של אותה מצודה, נמכרת יחד עם עוד אלפים ונשלחת לארצות הברית, שם יגדלו צאצאיה בעבדות ובצִלה.

הספר שיבה עוקב לסירוגין אחר שני ענפים באילן היוחסין של האחיות: ענף צאצאיה של אפייה לאורך מאות שנות מלחמה בגאנה בין הפנטים והאשנטים, מול הקולוניאליזם הבריטי וסחר העבדים, ובמקביל ענף צאצאיה של אסי בארצות הברית – מאחוזות העבדים בדרום, דרך מלחמת האזרחים והנדידה הגדולה, מכרות הפחם ומועדוני הג’אז, וכלה בהארלם של ימינו.

ברומן הביכורים המרשים שלה, מצליחה יא ג’סי לספר סיפור היסטורי ואישי גם יחד על האופן שבו אפליה, השפלה וגזענות נצרבות בנשמתה של קהילה שלמה”.

בתו של סטלין / רוזמרי סאליבן

sveta-new(1)רומן היסטורי שזכה לשבחי הביקורת ומספר את סיפורה המרתק של סווטלנה אלילויבה, בתו של אחד משני הרודנים האכזריים ביותר במאה העשרים:

“ב–6 במרס 1967, בשבע בערב, נכנסה אישה לשגרירות ארצות הברית בניו–דלהי והושיטה לשומר התורן את דרכונה. הוא החוויר, נעל את הדלת מאחוריה והתקשר מיד אל מזכיר השגרירות ומסר לו את הקוד הסודי המציין שבשגרירות יש עריקה סובייטית. כשהגיע המזכיר פנתה אליו האישה ואמרה לו, “טוב, אולי לא תאמין לי, אבל אני בתו של סטלין.”
סוֶוטלנה יוֹסיפוֹבְנָה אַלילוּיֶבָה נולדה בשנים הראשונות לייסודה של ברית המועצות ובילתה את ילדותה מאחורי חומות הקרמלין. מעמדה הקנה לה הגנה מהרעב ומהטיהורים שחוללו שמות ברוסיה, אך חייה לא היו נטולי טרגדיות. היא איבדה כמעט את כל מי שאהבה, כולל אמה, אחיה ורבים מקרובי משפחתה. כשהחליטה לבסוף לערוק, היא נאלצה להשאיר מאחור את שני ילדיה.
מה משמעות הדבר, להיוולד כבתו של אחד העריצים האכזריים בהיסטוריה, לשאת את נטל השם הזה כל החיים ולעולם לא להיות חופשייה ממנו? כמו רבים אחרים, התקשתה אלילויבה להסביר את מעשיו של אביה. היא דחתה מכול וכול את פשעיו, אבל הוא היה האב שבזיכרונות ילדותה העניק לה אהבה – עד שחדל.
רוזמרי סאליבן מתארת בביוגרפיה עטורת הפרסים בתו של סטלין את חייה המרתקים של אישה שחייה נכרכו במאורעות הברוטליים של המאה ה–20 בדרכים קורעות לב. בהיותה לכודה בין שני העולמות, במאבקי הכוח של המלחמה הקרה בין מזרח למערב, לא זה ולא זה היטיבו עמה”.

שתפו:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

פוסטים אחרונים

הכל זה מלמעלה — התערוכה

לא. לא חזרתי בתשובה. אבל מי שעוקב אחרי קצת, בטח כבר יודע שבשנתיים האחרונות אני מצלמת עם רחפן תחת הכותרת #הכלזהמלמעלה.

הילדה הכי קטנה שלי בת 12!

הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 12. כשחשבתי מה לכתוב לך, מצאתי בלוג שכתבתי בתאריך ה-8 בינואר 2012, בדיוק לפני 7 שנים. הוא נקרא “הילדה הכי

סליחה

סליחה, אפשר לבקש סליחה? כן בבקשה הגעת למקום הנכון אנחנו פתוחים כל יום בין תשע לשש ממי תרצי לבקש סליחה? סליחה, לא הבנתי “מהמקום”? “מחברו”?