הפרטים שהושמטו / תומס ה’ אוגדן

unnamed (5)אני מתקשה לכתוב המלצה על הספר הכל כך עוצמתי הזה שתופס אותך בבטן מתחילת הקריאה ולא מרפה.

טולסטוי פותח את ספרו “אנה קארנינה” במשפט הידוע “כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. אך המשפחות האומללות- אומללות כל אחת על פי דרכה”.
תומס אוגדן, פסיכואנלטיקאי ידוע שכתב את הרומן הראשון שלו בגיל 68, נותן פרשנות אכזרית לאומללות של משפחת ברומפמן, משפחת חוואים בקנזס של שנות השבעים.

הספר נפתח כשסגן השריף המקומי מגיע לחקור את מותה של אם המשפחה מרתה בזמן ארוחת הערב. האב מספר לו בכנות שהרג את אשתו בניסיון לגונן על בנם וורן בן האחת עשרה. מרתה לא יכלה לסבול שוורן לא נגמל מהרגלו למצוץ אצבע. ארל לא יכל לסבול שהיא מתעללת בבנו וכשזינק בזמן ארוחת הערב להציל אותו דחף אותה בכוח מוגזם והרג אותה בלי כוונה.

סגן השריף חושד שהסיפור אינו שלם ושיש בו ״פרטים שהושמטו״.

בשארית הספר הקצר והדחוס הזה שלא משאיר מקום לנשימה חושף המספר לאט לאט את הפרטים שהושמטו.

זהו סיפורם של שני שני סטודנטים צעירים מלאי אמביציה שמנסים לברוח מגורלם המשפחתי אבל לא מצליחים. סיפור על אנשים שמנסים לעשות את הבחירות הנכונות בחיים. סיפור על בני זוג שהסודות שהם מסתירים משתלטים להם על החיים. סיפור על טראומות ילדות ואיך הן עוברות מדור לדור. סיפור על הסערות שמתחוללות עמוק בפנים. סיפור על המשפחות האלה שנראות נורמליות ומאושרות אבל הן כל כך לא.

סיפור מכמיר לב ושובר לב שמגלה פרט ועוד פרט שהושמט ואתה לא יכול להפסיק לקרוא.

ציטוט מתחילת הספר שחייבים לקרוא גם בסופו:

״אף שהיה רק ילד, וורן היה יריב שקול לאמו. הוא התמודד אתה באופן שארל ומלודי לא העזו לעשות מעולם. המאבק ביניהם סבב לכאורה על התנהגותו – מציצת האגודל שמרתה כה תיעבה – אבל על כף המאזניים ניצב משהו גדול הרבה יותר מההרגל הזה. מאבק לחיים ולמוות התחולל ביניהם. על כף המאזניים היו מונחים הרצון שלו והרצון שלה. ההגדרה העצמית של שניהם הושתתה כל כולה על רצונם. בעיני עצמה לא הייתה מרתה חקלאית ולא מלצרית, גם לא אישה ולא אם – אלא להבה חיוורת המסרבת לכבות. כל הווייתה הייתה שלא להניח לאיש לסכל את רצונה. בה במידה לא היה וורן בעיני עצמו לא בן ולא תלמיד. כל הווייתו הייתה שלא להיכנע לאמו המבקשת לכבות אותו”.

שתפו:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

פוסטים אחרונים

הכל זה מלמעלה — התערוכה

לא. לא חזרתי בתשובה. אבל מי שעוקב אחרי קצת, בטח כבר יודע שבשנתיים האחרונות אני מצלמת עם רחפן תחת הכותרת #הכלזהמלמעלה.

הילדה הכי קטנה שלי בת 12!

הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 12. כשחשבתי מה לכתוב לך, מצאתי בלוג שכתבתי בתאריך ה-8 בינואר 2012, בדיוק לפני 7 שנים. הוא נקרא “הילדה הכי

סליחה

סליחה, אפשר לבקש סליחה? כן בבקשה הגעת למקום הנכון אנחנו פתוחים כל יום בין תשע לשש ממי תרצי לבקש סליחה? סליחה, לא הבנתי “מהמקום”? “מחברו”?