לפני כשבועיים נפטרה קרן נהרי אחרי מאבק קשה וממושך אבל גם מלא אופטימיות ושמחת חיים נדירה במחלת הסרטן הארורה. קרן היתה חברה של חברות שלי ולא הכרתי אותה ממש לעומק, אבל היא היתה בחורה אמיצה ויוצאת דופן בהתיחסותה לחיים.
יום אחרי שנפטרה סיימתי לקרוא את הספר הזה שאני רוצה להמליץ לכם עליו. אני לא בטוחה שהוא מתאים לכל אחד. אבל לי הוא מתאים בול.
זהו סיפורו של לוצ׳ו באטיסטיני, גבר בן ארבעים, נשוי באושר ואב לשני ילדים שמגלה יום אחד שהוא חולה בסרטן קטלני. אחרי שהוא מבין שטיפולים קשים אולי יאריכו את חייו בקצת אבל יגרמו לו ולמשפחתו סבל רב הוא מחליט לוותר עליהם ולהקדיש את מאה הימים האחרונים בחייו כדי להיות מאושר. אבל איך עושים את זה? ומה עושים כשנותרו לך רק מאה ימים לחיות? שאלה שאני בטוחה שאין אדם אחד שלא שאל את עצמו.
עם המון הומור, והומור עצמי מתאר לוצ׳ו את מאה הימים האחרונים שלו ומתאר את התחבטויותיו, ונסיונותיו, הלעיתים כושלים, לחיות חיים מאושרים. יש ימים שהוא לא עושה כלום. יש ימים שהוא מחפש בקדחתנות בגוגל מילים כמו ״סרטן״ ו״גרורות״ ו״איך לחיות עם סרטן״ ו״האם יש אלוהים״. יש ימים שהוא משחק עם הילדים שלו בלגו. או מקריא להם את סיפורי הילדות שהוא הכי אהב, או אוכל פסטה קרבונרה עם החברים הכי טובים שלו. יש ימים שהוא שואל את עצמו איך לוזר כמוהו שלא הצליח להגשים את רוב החלומות שלו ונאלץ להתפרנס כמאמן כושר שמנמן, יוכל להגשים בזמן כל כך קצר לפחות עוד כמה חלומות. כמו להחזיר את אהבתה של אשתו-אהבת חייו שבגד בה כמו שמוק עם איזו אחת מהחדר כושר. אבל בכל יום הוא אוכל את הדונט שהוא הכי אוהב בעולם. חמה ומתוקה ישר מהתנור. גם ביום האחרון.
זה לא ספר לכל אחד. ולמרות שהוא מתחיל ממש מצחיק, מתי שהוא באמצע זה כבר לא ממש מצחיק. אבל זה כן אופטימי. ולא מתעסק כמעט במוות אלא רק בחיים. ובבחירות שאנחנו יכולים לעשות בכל יום, בכל שעה, איך אנחנו רוצים לחיות אותם. ועם מי.
מהמעט שאני יודעת על קרן אני חושבת שהיא היתה אוהבת את הספר הזה. כי מדובר בסיפור אופטימי, סיפור על החיים, ואיך אפשר לעשות אותם טובים אם רק רוצים, ונשמע לי מהסיפורים שלקרן היו חיים כאלה, למרות הדמעות שכמובן מגיעות בסוף.
אז אם אתם חושבים שאתם מסוגלים, תקראו. מבטיחה לכם מסע אל האושר
