השאמן האחרון או מה זה בכלל איוואסקה

אתמול, שנייה לפני שמסתיים פסטיבל דוקאביב ראינו את סרטו של השחקן והבמאי רז דגן "השאמן האחרון". נראה לי שכמעט כל מי שמילא את האולם עד אפס מקום הגיע לסרט כדי להבין סוף סוף מה הסיפור של האיווסקה הזה, צמח הזיות שמקורו בפרו, שנטען שיש לו תכונות ריפוי נפשי מדהימות, ושהטקסים המסתוריים שהוא נצרך בהם הכוללים שאמן שהוא מורה רוחני, הקאות, שירה וריקודים, הם עכשיו הטרנד האחרון והמאוד מדובר בקרב קהילות המחפשים, הסקרנים, והסתם רוצים להיות בעניינים.

אבל הסרט המופלא של רז דגן, עם הצילומים עוצרי הנשימה והעריכה הגאונית, שעבר בעצמו מסע רציני עם האיווסקה, לא ממש מספק את הסחורה.

כי במקום סרט שמסביר על האיוואסקה, דגן פורש בפנינו את סיפורו של ג'יימס, נער אמריקאי, ששני הוריו רופאים, שלוקה בשנה הראשונה ללימודיו בהארוורד בדכאון קליני מהסוג החמור ביותר, עד שכל שאיפתו היא להפטר מהכאב הבלתי נסבל שהוא חווה ופשוט למות. 

לאחר שכל השיטות הקונבנציונליות לטיפול בדכאון, כולל כדורים ומכות חשמל! נכשלים, ג'יימס מחליט לצאת למסע ביערות האזונאס הפראיים של פרו, ולחפש שאמן של איוואסקה, טקס דתי מסורתי בן מאות שנים, שהבין שיש לו יכולות ריפוי נפשי מדהימות.

הסרט מלווה את ג'יימס במשך שלוש שנים ארוכות וקשות, ומנסה להתמודד עם

הסרט, מציב סימני שאלה אודות התפיסות המרכזיות בשיטת הטיפול המערבית קונבנציונאלית, ובעיקר לגבי ההשפעה של מערכת הציפיות של המשפחה והחברה המערבית מול האדם הצעיר. ללמוד. להצליח. להשתלב. להיות כמו כולם.

בתור מי שהתפרק כתוצאה מהנסיון לעמוד בציפיות הללו, ג'יימס רק רוצה להרגיש שוב משהו. להתרגש משיר. להנות ממשחק כדורגל. לאהוב.

המסע שהוא עושה, בהתחלה כדי למצוא את מורה הדרך – השאמן המתאים לו, ואח"כ במסגרת הטיפול עצמו, הוא סזיפי, גם לעצמו וגם לצופים, וקשה מאוד לצפיה.

את רגעי החסד מספקים הצילומים עוצרי הנשימה  של דגן שצילם את הסרט בעצמו, וההצצה הנדירה לחיים בכפרים הנסתרים מן העין במעמקי האמאזונס.

יצאתי מהסרט והרגשתי שעברתי בעצמי מסע. אולי לא למדתי הרבה יותר ממה שכבר ידעתי על האיווסקה, אבל כן למדתי על אומץ להתמודד עם הפחדים הכי עמוקים שלך, עם נחישות, ועם חיים לגמרי אחרים ממה שאני מכירה.

וזה בעצם הדבר הכי יפה בסרטים דוקומנטריים, לא?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *