בעולם שבו הסלבריטאות הפכה לחזות הכל ולמטרה נעלה, סיפורו של הקורא ברכבת של 6:27 תפס אותי בבטן הרכה. בעולם שבו הכי חשוב להיות מוכר, שם דבר, לראות, להראות, להצטלם, להיות מדובר, האנשים השקופים הם הרבה יותר שקופים.
אף אחד לא רואה אותם. את האנשים השקופים שמחלקים להם את העיתון בבוקר, או מנקים להם את השירותים בקניון, אפילו לא את האיש הלא יפה/לא מכוער/לא עשיר/לא עני/לא מצליח/לא נכשל ובמיוחד לא מעניין שיושב לידם כל בוקר ברכבת בדרך לעבודה.
בעוד אנחנו מכירים כל פרט בביוגרפיה של מלכת ערוץ הילדים או הזוכה באח הגדול או הדוגמנית שהפכה לשחקנית, או אפילו מלכת הכיתה, או זה שמבקיע את כל הגולים במשחק כדורגל השכונתי, אין לנו מושג על החיים האפורים של האנשים השקופים. אף אחד לא שר להם ״מה את חושבת, על מה את חולמת?״ לא בטוח שבכלל הם חולמים.
הקורא ברכבת של 6:27 הוא אחד מאותם אנשים שקופים שמאכלסים את הספר הזה. ואיזה חיים מעניינים יש לו.
הוא מבלה את חייו האפורים בנסיון להצניע את נוכחותו בעולם הזה, בעיקר לנוכח השם הנורא שנתנו לו הוריו ״לוקיון מץ״ שאין מי שלא שיבש אותו ל ״מוקיון לץ״ וצחק עליו/לעג לו במהלך כל חייו.
הוא עובד למחיתו בהשמדת ספרים, עבודה שהוא שונא בכל נימי נפשו, ובכל בוקר, בדרכו לעבודה, ברכבת של 6:27 הוא קורא. כלומר מקריא. עמוד מקרי אך לגמרי לא מקרי מספר אחר.
אני ממש ממליצה לכם לקרוא את הספר הזה על האנשים השקופים וגם לנסות להתאפק ולא לקרוא את התקציר שבגבו, שקצת מגלה יותר מדי.
חייבת לציין גם את התרגום הנפלא והמאתגר של ניר רצ׳קובסקי, (אין לי מושג למשל איך קוראים לגיבור בצרפתית).
בטוחה שבסיום הספר תסתכלו אחרת על זה שיושב לצידכם ברכבת ובטח על המנקה של השירותים בקניון.
