באופן מקרי לגמרי, או שתמיד בעצם לא, שני הספרים שפתחתי איתם את החופשה מדברים על ספרים. הראשון, שהוא בעצם ספרון, הוא סיפורו של שטפן צוויג ״מנדל של הספרים״.
אל שולחן פינתי קטן בקפה ״גלוק״ הווינאי בתחילת המאה העשרים ישב יום-יום מהגר יהודי מרוסיה. תכירו: יעקב מנדל. מבוקר עד ערב נבר מנדל באדיקות טקסית, כשיכור השותה כוס אחר כוס של המשקה האהוב עליו, בספרים, בקטלוגים, ברשימות ובפתקאות, וחקק אותם בזיכרונו.
העולם החיצוני ומאורעותיו היו זרים לו. אספני ספרים, חוקרים, סטודנטים וסתם אנשים שחיפשו ספרים נשכחים עלו לרגל אל השולחן הפינתי בקפה, והאיש שזכר את כל הספרים שאי פעם ראה, מצא להם את מבוקשם.
הסיפור מתרחש הרבה אחרי שיעקב מנדל עזב את קפה ״גלוק״ ואף אחד כבר לא זוכר אותו. מה עלה בגורלו? מי יזכור לפענח את תעלומות חייו?
זהו ספר על גיבור נשכח, שכוחו בזיכרונו המושלם וביכולת ההתמסרות המוחלטת שלו לאהבתו האחת והיחידה, אבל יותר מכל בעיני זהו סיפור על כוחו ומפלתו של הזכרון.
מהו אותו כוח מופלא של הזכרון ואיך בדיוק הוא פועל. מה אנחנו זוכרים ואף פעם לא נשכח, ומה, למרות שאנחנו ממש מתאמצים, לא נצליח אף פעם לזכור.
איך אנשים מסוימים או מקומות מסויימים שהיו כה טבועים בזכרוננו פתאום נשכחים כלא היו, ולאן הם הולכים, אותם אנשים נשכחים.
סיפור קטן ונפלא, שנשאר בזכרון.
