כנפיים שחורות למלאך שלי / אליוט צ’ייז

עם הספרים של זיקית יש לי מערכת יחסים מורכבת. היא התחילה נהדר עם “פרנסוס על גלגלים” ועם “האדון שנפל לים” אבל יצרה אצלי ציפיות גבוהות נורא גבוהות שהתרסקו בספרים האחרונים שפחות קלעו לדעתי. אבל ב”כנפיים שחורות למלאך שלי” הם ממריאים שוב למעלה, ואני איתם.

זהו הספר הראשון בסדרת הנואר של זיקית, והוא מתואר כרומן בלשי אפל. אבל מבחינתי הוא הרבה הרבה יותר מזה. עלילת המתח המסופרת בלשון קצרה, תמציתית, שבורה לעיתים, אך נהדרת מפי הגיבור עטופה באוירת אמריקה של שנות ה-50 ולמעשה עוסקת בשאלות מהותיות כמו איך אנשים מתחברים, איך מודדים נאמנות, מה עושה לאדם התשוקה לכסף ולעושר וכמובן שאלת השאלות: מה זאת אהבה? ספר על האנשים שבשולי החברה, ועל הסודות שהם מסתירים, לפעמים אפילו זה מזה.

את העלילה אני ממש לא רוצה לגלות לכם כי ההתפתחויות הבלתי צפויות והטוויסטים בה, והעובדה שאתם לא מסוגלים אפילו לדמיין את מה שהולך לקרות כאן, הם חלק בלתי נפרד מההנאה הצרופה של הקריאה בספר הזה. אגלה לכם רק שמדובר, כמו תמיד במערכת יחסים בין גבר ואישה, שמתחיל במלון דרכים ישן ומצוקמק, אך מסתיים בסוף הספר בדרמה גדולה.

אצטט מהמפגש הראשון בינהם. אתם תבינו כבר את הכל בעצמכם:

“הנה היא” אמר.

והיא היתה שם. אני מניח שתמיד אזכור את הפעם הראשונה שבה ראיתי אותה, עומדת שם באפלולית המסדרון, עובד המלון הלבוש כמו קוף של איזה נגן רחוב כמעט נשען עליה, מגחך.

“איזה חתיכה, הה חבריקו?”

אמרתי שהיא חתיכה. הוא אמר שהוא שמח שהיא מוצאת חן בעיניושהיא הדבר הכי טוב שיש לקרוץ ספרינגס להציע., ורק אלוהים יודע למה היא טורחת להסתובב בכפר דייגים קטן בזמן שעם רגליים כמו שלה וסטייל כמו שלה והכול היא יכלה להיות בניו אורלינס או בממפיס או בכל מקום אחר.

היא לא אמרה כלום.

העיניים שלה היו בצבע אפור-לבנדר, והשיער שלה, קפיצי למראה, בגון זהב-שמנת, חיבק את הראש בפיתולים קטנים שלא היו ממש תלתלים.

למען השם, תן לו כבר את הדולר שלו”, אמרה בלי שום רגש לשום צד.

ניגשתי לשולחן והוצאתי דולר ונתתי לעובד. הוא חייך את החיוך הנורא שלו והלך, והיא נכנסה פנימה וסגרה את הדלת והנה אנחנו ביחד בחדר, ככה פתאום.

לא היינו – ואז היינו.

אחרי שישה עשר שבועות על אסדת קידוח אתה חוטף מין הלם נעים כשאתה מוצא את עצמך בלי בוץ באוזניים, לבד בחדר עם אישה צעירה יקרה למראה שיש לה עיניים בצבע אפור-לבנדר.

“היי” אמרה עדיין בלי שום רגש.

אני חושב שחייכתי. אמרתי “הייתי לובש מגבת יותר יפה אם הייתי יודע שזה הולך להיות ביקור רשמי”.

“אני עייפה” אמרה. “בוא נוותר על הבדיחות”. “אף פעם אל תתבדח עם זונה עייפה”. אמרה. “אף אחד לא עייף כמו זונה עייפה”.

ואם זה לא הספיק לכם אז עוד ציטוט מהעמוד שכבר סימנתי בזמן הקריאה שאחזור אליו מתי שהוא:

“בילינו את הלילה בפואבלו, וזה לילה שאני אוהב לחזור אליו במחשבות, במיוחד עכשיו כשהזמן שלי כל כך קצר, ולפעמים אני מתחיל לחשוב שעשרים ושבע שנים זה לא חיים כאלה ארוכים אחרי הכל. כשאני מתחיל לחשוב ככה, הזכרון של הלילה ההוא בפואבלו בא לי כמו סם חיזוק. אני לא יכול להסביר את זה. אחרי הכל, תחיה כמה שתחיה, אין יותר מדי רגעים מובחרים באמת לאורך המסלול, כי רוב החיים אוכלים וישנים ומחכים שיקרה משהו שאף פעם לא קורה. אתם יכולים להבין את זה בעצמכם אם תשתמשו בחיים שלכם כדוגמא. רוב החיים אנחנו מחכים לחיים. ואנחנו מבזבזים המון זמן בדאגות בגלל בגלל דברים לא חשובים ואנשים לא חשובים וכל זה מתבהר פתאום כשנודע לנו באיזה יום בדיוק אנחנו הולכים למות. תסתכלו עלי למשל. תמיד פחדתי למות מסרטן, ופעם הייתי בטוח שיש לי סרטן ראות. ושנה שלמה הייתי בלחץ שאני צריך סתימה כי הרגשתי את השן בכל פעם ששתיתי משהו קר. אבל אני כבר לא אמות מסרטן ולא אצטרף ללכת לרופא שיניים. עכשיו אני יודע את זה. עכשיו אני יודע איזה חלק גדול מעשרים ושבע השנים היה שום כלום. בגלל זה כשאני מגלגל בראש את הדברים שעשיתי ואת הדברים שלא עשיתי, אני עוצר בלילה ההוא בפואבלו ומקרין אותו פעם ועוד פעם. כמו סרט שאוהבים והולכים לראות אותו פעמיים-שלוש, כל פעם בקולנוע אחר, כדי לראות אם הוא באמת טוב כמו שחשבת בפעם הראשונה”.

אני לא יודעת אם הסרט טוב, אבל הספר מעולה! וגם קצר וקומפקטי ותמציתי ובהחלט מתאים לאחד מימי החורף בשבוע הזה. עם כוס וויסקי כמו שממליצים בזיקית, או יין, או קפה.

עלי.

(הסרט עובד לאחרונה לסרט הוליוודי אבל תחכו לו. תקראו!)

 

שתפו:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

פוסטים אחרונים

הכל זה מלמעלה — התערוכה

לא. לא חזרתי בתשובה. אבל מי שעוקב אחרי קצת, בטח כבר יודע שבשנתיים האחרונות אני מצלמת עם רחפן תחת הכותרת #הכלזהמלמעלה.

הילדה הכי קטנה שלי בת 12!

הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 12. כשחשבתי מה לכתוב לך, מצאתי בלוג שכתבתי בתאריך ה-8 בינואר 2012, בדיוק לפני 7 שנים. הוא נקרא “הילדה הכי

סליחה

סליחה, אפשר לבקש סליחה? כן בבקשה הגעת למקום הנכון אנחנו פתוחים כל יום בין תשע לשש ממי תרצי לבקש סליחה? סליחה, לא הבנתי “מהמקום”? “מחברו”?