טווס בחדר מדרגות / גלית דיסטל אטבריאן

"יש ארבעה סוגים של אנשים שאסור לסמוך עליהם בשום נסיבות: אנשים שיש להם זקן בלי שפם, אנשים שיש להם שפם בלי זקן, אנשים שפעם גרו בפתח תקווה והיום חיים באשרם בהודו ואנשים שמשנים את השם שלהם כך סתם באמצע החיים ללא שום סיבה מוצדקת."

 "העניין הוא שאם קוראים לך איב אז מוטב מאוד ששם המשפחה שלך לא יהיה עמיזדה. 

בארץ את יכולה להיות איב רק אם את מנגנת בס באיזה הרכב ג'ז שמופיע בקריות ומחבבת קומיקס ולובשת חצאיות משובצות ונעלי פלדיום. רק אז את יכולה להיות איב. אמנם בלתי נסבלת, אבל בכל זאת איב. 

מה שאת לא יכולה, זה להיות ילדה שקוראים לה איב בדירת שני חדרים וחצי ברמת גן מעל פיצוחי שאול כשלהורים שלך קוראים לבנה ומיכאל עמיזדה"

שלושה ילדים היו למיכה ולבנה עמיזדה – איב, סאן ולורן. "מופת של פרובנציאליות וחוסר מודעות".

מיכה עמיזדה, יפה התואר, שפעם היה נגר מחונן, אלמן, התאבד אל מול עיניהם של שלושת ילדיו במטבח ביתו, מטבח שמעולם לא היו בו מאכלים טעימים, שמעולם לא היה נקי באמת.

חווי, שהיתה פעם איב, סאני ולורנה מנסים לקיים "שבעה" נורמלית בדירה שבה גדלו, שלא היה בה אפילו דבר אחד נורמלי במהלך כל ילדותם.

קשה היה לי לקרוא את הספר הזה. אבל טלי ממש ביקשה ממני שלא אוותר. וכשטלי מבקשת אני לא מוותרת. אז נאבקתי. קצת כמו שחווי נאבקה. לשרוד את הכאב הזה, שחודר לך ללב ולא מרפה.

"כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו. כל המשפחות האומללות – אומללות כל אחת בדרכה", אמר טולסטוי. ואת האומללות של משפחת עמיזדה כמעט ולא יכולתי להכיל.

מה שגרם לי להצליח בסופו של דבר, הוא כשרון הכתיבה באמת יוצא הדופן של גלית דיסטל אטבריאן, שבנתה דמויות כה אומללות אבל באותה נשימה גם כובשות, מלאות הומור מושחז, וכנות מכאיבה שגורמת להן להכנס לך לנשמה ולא לזוז משם.

החומרים הקשים ביותר מהם עשויים החיים בתא המשפחתי של משפחת עמיזדה, המתנהלים בסודיות רבה בתוך הדירה ההיא ברמת גן, מוגשים בכתיבה קלילה ובאמת משובחת, שמאפשרת לצלוח גם את החיים האלה, שלהםואולי אפילו מציעה נקודת מבט אופטימית על נחיים האלה, של כולנו.

ספר לא קל, אבל מדהים ואפילו חשוב, ובהחלט מתגמל.

תודה לך טלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *