ההופעה של להקת פורינר שהתקיימה אתמול בהיכל התרבות, התקיימה כנראה מתחת לרדאר של היחצנות הישראלית. בלי סלבס, בלי דוגמניות, קהל מבוגר ואפרורי שטף את האולם המבוגר והאפרורי גם אחרי השיפוץ, ובתחילת הערב, תהינו אם זו הולכת להיות עוד הופעה פתאטית של זקנים שאבד עליהם הכלח מול קהל שאבד עליו הכלח, שהלכו לאיבוד אי שם בשנות ה-80 המתקתקות.
ההופעה, שכתוב היה שתתחיל בתשע, התחילה לפני תשע וחצי. עוד סימן רע – מה זה פה פילהרמונית?? הופעות רוק מתחילות לפחות בשעתיים איחור, אמרנו וציפינו לגרוע מכל.
אבל בשנייה שעלו החברים על הבמה, הכל השתנה. למרות גילם הקשיש, נראה שהם בהחלט באו לעבוד, טעונים בהמון אנרגיה הם באו לתת מופע רוקנרול משובח, וכזה באמת הוא היה. למעט רגעים שגלשו למחוזות ה- “over acting” ונראו קצת כמו פרודיה על מופעי רוקנרול, רוב הזמן זה הרגיש כאילו החברה האלה באו לעשות לקהל good time, וגם, ואולי בעיקר, לעצמם.
להקת פורינר הוקמה בסוף שנות ה-70 והיתה אחת מהלהקות הפופולריות בעולם בהמהלך שנות ה-80. היא הוקמה ע”י איאן מקדונלד ומיק ג’ונס, שכתב את רוב השירים והוא היחיד שנותר מההרכב המקורי. הלהקה אופיינה בלהיטי רוך רך, שהיו בעצם להיטי פופ מצעדים של שנות ה-80 עם כמה בלדות שכיכבו במקומות הראשונים של מצעדי ריקודי הסלואו של כל הזמנים.
מיק ג’ונס, שהוא אגב אביו החורג של היוצר-דיג’יי ומפיק העל – מארק רונסון, היה כותב להיטים מחונן. אבל סימן ההכר של הלקה היה קולו החם והמאנפף של הסולן לו גראם. וכשעלה הסולן אתמול על הבמה והתחיל לשיר, הייתי מוכנה להשבע שזה הוא, למרות שנראה לגמרי אחרת וגם קצת ב-15 שנה יותר צעיר, אבל הקול, הקול היה בדיוק אבל בדיוק אותו הקול, אותו חיתוך דיבור, מה יש לומר.
אחרי בדיקה קצרה הסתבר לי שהקול אמנם בדיוק אותו הקול, אבל הסולן הוא לא אותו סולן, אלא קלי האנסן, שהצטרף ללהקה ב- 2005, והצליח לשמר את איך שהיא נשמעה פעם בצורה מדוייקת להפליא.
וקלי האנסן, היה תלמיד ממש טוב בקורס שנקרא: “איך נותנים הופעת רוק’אנד’רול טובה”. הוא פתח את ההופעה במתן הוראות מדוייקות לקהל המבוגר והאפרורי שלו:
.I want to see some rock’and’roll tonight. I want you all to stand on your feet. all night long
לא היה צריך הרבה לבקש. הקהל המבוגר והאפרורי, נדלק בשניות. ומילא את כל בקשותיו באהבה ובהנאה גדולה. ואז התחיל המסע בזמן לתחילת שנות ה-80. משיר הפתיחה double vision הקהל עמד על רגליו ונשאר עליהן עד סוף ההופעה כשהוא שר במלוא גרון את השירים שמלווים את זכרונות הילדות של כולם.
החברים פתחו בגדול עם כל התותחים. לא שמרו את כלי הנשק הכבדים לסוף. אחרי head games נוגנו צלילי הפתיחה הכה מוכרים של cold as ice והקהל כבר באקסטזה, ועוד לא עברו עשר דקות מתחילת המופע. תוסיפו לזה את ההסתערות של הסולן על הקהל שרץ/קפץ וטיפס כמו קופיץ צעיר בתוך הקהל עד היציע הדי מרוחק של האולם, כדי להוכיח שהוא יודע את העבודה.
הלהיטים המשיכו לזרום כמים, כי ללהקה הזו מסתבר, יש המון להיטים. הסאונד המשובח של היכל התרבות המשופץ גרם לי להחליט שזהו אחד האולמות הטובים להופעת רוקנרול.
עוד רגעי שיא נרשמו כשהסולן העלה לבמה את מיק ג’ונס בכבודו ובעצמו, שלמרות שהוא בן 69, עדיין כוחו במותניו, שזכה להרבה תשואות מהקהל כמו גם קטע הסולו של המתופף כריס פרייזר,שהלהיט את האוירה ואת הקהל.
הזכרונות מריקודי הסלואו בסלון של רינה מכיתה ז’, עברו במוחם של רבים בעת שכולם שרו בקול ניחר את “i’ll be waiting for a girl like you” ואת “i want to know what love is”.
כייף לראות שהלהקה שעומדת מולך על הבמה באה לעשות הכל כדי שתהנה, כייף להרגיש שאתה חלק קטן מחתיכת היסוריה מוזיקלית, כייף להתרגש משיר שאתה אוהב ולא שמעת הרבה זמן.
היה פשוט כייף.
I gotta take a little time
A little time to think things over
I better read between the lines
In case I need it when I’m older
I wanna know what love is
I want you to show me
I wanna feel what love is
I know you can show me
