שלומי שבן – תרגיל בהתעוררות ובכתיבת ביקורת מוזיקה

נדמה שאי אפשר היה לחמוק ממתקפת היחצ”נות שעטפה את השקתו של האלבום החדש של שלומי שבן “תרגיל בהתעוררות”. כתבת רוחב ב-7 לילות של ידיעות אחרונות, גליון “טיים אאוט” משובח במיוחד ששבן משמש בו עורך אורח, ועוד כהנה וכהנה גרמו לכך שאין מי שלא יודע ששלומי שבן הוציא אלבום חדש, לפחות מבין המתגוררים במדינת תל אביב.

כשכתבתי לשלומי כמה אהבתי את גליון ה”טיים אאוט” בעריכתו, ואיזה חלקים במיוחד, הוא שאל בתגובה בישירותו המדהימה: “ואת האלבום בכלל שמעת?”

“ברור”, עניתי לו, תוך שאני מתנצלת על שאני, כמו כולם, מתעסקת בתפל, טוב ככל שיהיה, במקום לעסוק בעיקר, שהוא כמובן האלבום החדש ולא האמצעים, המקוריים והמשובחים ככל שיהיו, לקדם אותו.

“ומה חשבת?” המשיך שלומי בשאלותיו הישירות,

“מאוד אהבתי”, השבתי במהרה.

“אהבת באמת?” שאל שלומי “או שאת מיישמת את המדור דיני תגובות למוזיקאים שכתבתי בגליון שאהבת שבו אני מדריך איך צריך לענות למוזיקאי ששואל אותך איך היה??”..

אז כן, אהבתי מאוד, עניתי לשלומי וגם לעצמי, לא שזו חוכמה גדולה כל כך.

 

את שלומי גיליתי הרבה לפני שעם ישראל גילה אותו ואפילו מדינת תל אביב. זה היה בהופעה חגיגית לרגל יומולדת 3 למועדון הזאפה (שחגגה כבר 9 אם אני לא טועה) שבו הופיעו שלושה אמנים: עברי לידר, אביב גפן ושלומי שבן. עד ההופעה חשבתי שמדובר בטעות דפוס במודעה ובעצם התכוונו לשלומי שבת. אבל כשעלה צעיר צנום וכחוש אחרי עברי לידר והתישב ליד הפסנתר, הבנתי שהטעות היתה כנראה שלי.

את הקסם של אותה הופעה, שבה אתה מגלה אמן ומוזיקאי כל כך מוכשר שלא הכרת קודם, שגורם לך כל כך להתרגש ממוזיקה שעוד לא שמעת, אפשר אולי לסכם רק במילותיו של אביב גפן שעלה אחר שבן ואמר: “תזכירו לי בפעם הבאה שאף פעם אבל אף פעם אסור לעלות לבמה אחרי שלומי שבן..”

מאז זרמו הרבה תווים בתיבת התהודה, והרבה שירים ששמעתי והמון הופעות שראיתי. אני אוהבת את המוזיקה שלו ואת הכריזמה העצומה שיש לו על הבמה אבל הכי אני אוהבת לשמוע ולראות אותו מנגן.

ועכשיו האלבום החדש, שכולם חיכו לו 7 שנים ארוכות, ורק מלחשוב על גודל הציפיות, אפשר לקבל שיתוק ממש. ואני ממש לא מבקרת מוזיקה, אבל כששלומי ביקש ממני את חוות דעתי האמיתית על האלבום, ולא הסתפק בזריקת ה”אהבתי” המקובלת, תוך שהוא מסביר/מתנצל שיש שירים שצריך לשמוע גם בשמיעה שלישית או רביעית, החלטתי לשמוע אותו בשמיעה שלישית ורביעית, ואפילו ברצף. אז הנה דוח השמיעה הבלתי מקצועי שלי ששלחתי לשלומי. אולי יעניין גם אתכם:

ביקורת מוזיקה – נסיון ראשון 

אז ככה: אני לא רוצה לדבר על ההפקה המתוקתקת להפליא של תמיר מוסקט ואסף תלמודי ועל הנגינה של להקת הקולקטיב שהיא הדבר הכי לוהט היום בשוק, ועל השירה של חווה אלברשטיין ונינט וקרן אן, ועל עטיפת האלבום המהממת שצילם דודי חסון שכולם אומרים שהיא מתכתבת עם עטיפת האלבום של ניל יאנג ועל ההשראה שקיבל מבוב דילן וג’ורג’ ברסנס וברטולד ברכט, ופול סיימון ולאונרד כהן וג’ון לנון, ועל היכולת של שלומי שבן להביא את כל האנשים הכי נכונים ועל הבאזז ועל הציפיות. אני רוצה לדבר על השירים. על המוזיקה ועל המילים.

אני רוצה לדבר על התעוזה של שלומי לעשות אלבום יותר אישי, יותר חשוף, ולא מאוד קומוניקטיבי, לפחות בשמיעה ראשונה. שלומי מבין, את גודל הציפיות ממנו, לעשות את הדברים בדרך המקובלת אבל עדיין אחרת, להיות נאמן לקו ה”שלומי שבני” שפיתח אבל עדיין לחדש ולהפתיע, להיות המוזיקאי שכולם אוהבים להתהדר בו, אבל לוודא שהם באמת עדיין נהנים מהמוזיקה שלו.

ולכן, לדעתי, האלבום משלב הרבה מאוד סגנונות מוזיקליים, החל משנסונים דרך רוק ועד בלוז ואפילו רגאיי, ערבוב שהוא אולי אפילו קצת יותר מדי, לפחות ברמה שמקשה על האזנה ברצף. מצד שני יש במילים ובסיפורים שמאחוריהם קו ברור ומאוד חזק.

האלבום נפתח בדו שיח סוראליסטי של שאלות ותשובות בין אמא לבן, וכן, חווה אלברשטיין היא אכן הברקה. מהרגע הראשון ברור שמדובר באמירה פוליטית וחברתית, שמוגשת עם הרבה כאב.

אני שומע שוב פרשים
אינך שומע דבר
וריח מר עולה מן הרעשים
והוא ילך ויגבר
מדוע קר לי, קר לי כל כך?
זה לא מאד מסובך
את מוכרה לי אבל רחוקה
אתה ליד עצמך
אני ממש לידך

ב”הקסם נגמר”  – שהוא אחד השירים האהובים עלי באלבום, יש זעקה שאפשר לפרש אותה כסיום של מערכת יחסים. אני פירשתי אותה במובן הרבה יותר רחב, שבא לידי ביטוי בעוד שירים כמו “מלכה לב שבור” הממיס בביצוע נפלא של נינט, וה-“היופי שלך מכאיב לכולם” (שקצת פחות אהבתי את העיבוד המוזיקלי שלו),  וכמובן “הנה בא הסוף” והוא הפחד הנורא מהרגע הזה שבו הכל יפוג. הנעורים, והיופי, והכשרון, והבריאות, וגם כמובן האהבה. יש שלב בחיים האלה, בעיקר ברגעים שעוד יש לך המון מכל אלה, שאתה מבין שלכל זה יש תאריך תפוגה. וזהו הרגע שבו הקסם נגמר.

“הקסם נגמר
והגוף שאמר לי הכל
לא אומר דבר
עוד תמונה כמו תמונה דהויה
של מה שפעם היה יקר.
הקסם נגמר”.

ב”איקאה” מדובר על פחד אחר, מפחיד לא פחות. זהו הפחד מלהיות חלק מההמון, חלק מהעדר, להיות ולהראות אותו דבר, כמו כולם. לעסוק בטפל ולא בעיקר. בחיצוני ולא בפנימי. במה שבא בקלות. שוב שיר מלא רבדים, ולמרות שהוא עטוף במלודיה חביבה ובקונספט של שיר אהבה, הוא בהחלט מפחיד מאוד.

“אנחנו יחד עם הזרם אבל נגד התנועה
וזה שקרי כמו מראה, אכזרי כמו מראה,
תראי בייבי, כל כך הרבה אנחנו..
אני לא רוצה למות מול עששית מוכספת,
יש לנו שולחן אוכל למה עוד אחד,
אני לא רוצה זכרונות בסלסלות מקש, במחירים נוחים,
אני רוצה לצאת, רוצה אותך, אני לא רוצה, ללכת לאיקאה”

דיוטי פרי ממשיך את הקו ומבטא את הפחד מהבורגנות, מהנהנתנות, מהפערים החברתיים שהולכים וגדלים, ושוב מהתעסקות בטפל ולא בעיקר. מישהו כתב שיש כאן מעין מיריקה לבור שממנו אתה שותה שהרי אשת השר ואשת המנכ”ל ואשת הרופא הן בעצמן הקהל של שלומי שבן, ואני חשבתי ששלומי שואל את עצמו אם הן באמת אוהבות את המוזיקה שלו, או שהוא רק אחד ה”דברים הנכונים שהן צריכות שיהיו להן בסל..”

אילת הוא כמובן השיר היוצא דופן באלבום. קליל, כייפי ומגניב ו ארוז במקצב של רגאיי, הוא נשמע מאוד לא קשור לאלבום הזה. אבל גם כאן אם ממש מתעקשים אפשר לשמוע את הפחד –  “והילד בן 30 כבר 20 שנה כמעט” ואולי זה בכלל שיר ה”איקאה” של האלבום הזה, להיט בטוח בהופעות.

“לילה אחרון בלונדון” ו”הנה בא הסוף” הם ביחד עם “הקסם נגמר” השירים האהובים עלי באלבום, בינתיים. עכשיו שמתי לב שכולם סופניים ביותר ומככבות בהן המילים: “אחרון”, “סוף” ו”נגמר”. המילים בכלל מככבות כאן, מטרידות ועצובות. אבל אולי הבחירה ב”תרגיל בהתעוררות” כשם של האלבום, מצביע על הנסיון לצאת קצת מהדכאון הקיומי הזה, להבין שהסוף כמובן יגיע והקסם יגמר, אבל בינתיים יש לנו עוד הרבה למה לצפות, ולהתעורר!

“מתי בדיוק כל זה מתרחש?
בזמן שכתבתם שירים
ומה איתם, אם כבר מדברים?
נותרו למי שזוכרים” (מתוך תרגיל בהתעוררות)

 

שתפו:

Share on facebook
Facebook
Share on whatsapp
WhatsApp
Share on email
Email

פוסטים אחרונים

הכל זה מלמעלה — התערוכה

לא. לא חזרתי בתשובה. אבל מי שעוקב אחרי קצת, בטח כבר יודע שבשנתיים האחרונות אני מצלמת עם רחפן תחת הכותרת #הכלזהמלמעלה.

הילדה הכי קטנה שלי בת 12!

הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 12. כשחשבתי מה לכתוב לך, מצאתי בלוג שכתבתי בתאריך ה-8 בינואר 2012, בדיוק לפני 7 שנים. הוא נקרא “הילדה הכי

סליחה

סליחה, אפשר לבקש סליחה? כן בבקשה הגעת למקום הנכון אנחנו פתוחים כל יום בין תשע לשש ממי תרצי לבקש סליחה? סליחה, לא הבנתי “מהמקום”? “מחברו”?