איך הורים רעים מייצרים ילדים טובים והאם הורות בכלל משפיעה

אם יש דבר אחד בטוח בעולם הזה, לפחות בכל הקשור בהורות, הוא שכל ההורים אוהבים את הילדים שלהם הכי בעולם, ושואפים להיות הורים טובים לילדיהם האהובים. לכן, הם יעשו ככל שיכולתם ויתאמצו הכי בעולם, כדי שלילדים שלהם יהיה טוב. וחם. ונעים. ובטוח. ושבע.

עם הידיעה העמוקה הזו התחלתי לקרוא את סיפורה האמיתי של ג'נט וולס, בת למשפחת נוודים אמריקאית בשלהי שנות ה-60. ומה שמדהים בספר המדהים הזה, הוא שהידיעה העמוקה הזו על הורות כפי שאנחנו מכירים אותה מתערערת לגמרי במהלך הספר. אבל, וזה עוד יותר מדהים, בלי לעורר יותר מדי כעס, בלי לעורר שנאה. אכזבה זה כבר סיפור אחר אבל גם היא מגיעה בשלב הרבה יותר מאוחר. מלווה בהרבה מאוד חמלה.

טירת הזכוכית – ג'נט וולס

כי ההורים של ג'נט הם ממש לא הורים רגילים. בטח לא נורמטיביים.

האם היא אמנית, שמקדישה את חייה לציור ורישום וגם לכתיבה של ספרים, רעיונות ושירים. בשאר הזמן היא קוראת ללא הפסקה ומנחילה את מנהג הקריאה לכל ילדיה מגיל קטן מאוד. היא אוהבת את הטבע והמדבר ושונאת את העיר. היא מכורה לריגושים ושונאת חוקים. היא מלמדת את ילדיה לחיות בטבע ולהסתפק במועט. להתרחץ בכוס מים אחת ולצחצח שיניים בלי משחה. לקרוא ספר במקום ללכת לבית הספר. להיות כאן ועכשיו.

האב הוא סוג של גאון עם שגעון. "מסוגל לבנות הכל ולתקן הכל. מומחה למתמטיקה ולפיזיקה אבל בעיקר לאנרגיה. לאנרגיית חום ולאנרגייה סולרית ולאנרגייה אטומית ולעוד כמה אנרגיות". אבא כזה שמגלה לילדיו את סודות הייקום, שלוקח אותם למסעות גילוי במדבר, שמספר סיפורים מדהימים, אבל בעיקר אבא שממציא המצאות כמו "מחפש הזהב" ו"טירת הזכוכית" – בית החלומות שיבנה למשפחה שלו במדבר, וכולו יהיה בנוי מזכוכית.

הורים "משוגעים", שמעירים את הילדים באמצע הלילה בכדי לצאת למסע קסום לארץ אחרת. שמלמדים את הילדים לירות חיצים וגם באקדח טופי שלו, ובעיקר מלמדים אותם לחבק את החיים ללא פחד ושלכל מסע יש להתייחס בתור הרפתקה.

הורים כאלה שילדים מעריצים, שחיים בלי חוקים, בלי תכנון, בלי חשבון. גם כשהבלי תכנון הזה מוביל לחיים בתת תנאים. בחורבות במקום בתים, בתנאי אקלים קשים, בתנאים סניטריים איומים, במחסור תמידי במזון ומצבי רעב תמידיים, בשונות חברתית עצומה שגוררת השפלות ודחיה.

אבל אמא של ג'נט מאמינה שתנאים קשים רק מחשלים, ושילדים צריכים להיות עצמאיים. ושמטעויות לומדים. למרות שהיא לא לומדת. פשוט כי היא לא רוצה. ואבא של ג'נט דווקא רוצה. אבל לא תמיד יכול. הגאון בשגעון מתגלה כאלכוהוליסט שיכור, חסר יכולת וגם חסר שליטה.

וג'נט, ביחד עם שלושת אחיה, הופכת בשלב מאוד מוקדם מילדה למבוגר האחראי. והיא עושה את זה עם כל הבגרות והעצמאות שהנחילו לה הוריה בהצלחה כה רבה. ועם המון המון חמלה. והמון הבנה. ומעט מאוד כעס, אבל עם המון אכזבה.

כי הרי היו לה את כל הסיבות בעולם לסגור חשבון עם אבא שיכור ואמא שהרעיבה את ילדיה, עם הורים לא מתפקדים מתוך בחירה, שיכלו לבחור אחרת, פעם אחא פעם ולא עשו זאת מתוך אמונה בדרכם הייחודית. אבל היא לא עושה את זה. לא קוטלת, לא מטיפה, לא מחנכת. היא אפילו קצת מתביישת.

כי כשהספר נפתח ג'נט היא כבר בוגרת שנוסעת מביתה בפארק אווניו למסיבה נוצצת באיסט וילג'. מהחלון היא רואה אישה חסרת בית נוברת בפחי האשפה ומזהה את אמא שלה. היא מתמלאת בושה. "איזה מין אדם מתגורר בפארק אווניו בשעה שהוריו עוסקים בשמירה על חום גופם ומחפשים משהו לאכול?" אבל כשהיא נפגשת עם אמה ומציעה לה כסף, האם מסרבת לקחת. "מעדיפה להשקיע את הכסף במתיחת פנים", היא אומרת לביתה. "כל אישה רוצה להיות יפה". "אני חייה בדיוק את החיים שאני רוצה". היא מוסיפה, ופה טמונה ההפתעה, אבל גם ההבנה.

אוסקר ויילד אמר: "ילדים מתחילים באהבת הוריהם. כשהם גדלים הם חורצים משפט עליהם ולפעמים סולחים להם". ג'נט וולס מאוד אהבה את הוריה. אבל מעולם לא חרצה את משפטם ותמיד סלחה להם.

ג'נט וולס מספקת פרספקטיבה חדשה לצורה שבה אנו תופסים את הורינו ומחנכים את ילדינו. היא גדלה להיות עצמאית, מצליחה ואחראית. בדיוק כל מה שהוריה חינכו אותה להיות, למרות שהיו המחנכים הגרועים בתבל.

ספר מרתק ומטריד. חובה לכל הורה, ולכל ילד. ספר שמשאיר אותך להתמודד עם השאלה: עד כמה ההורות, טובה או רעה ככל שתהיה, בכלל משפיעה או משתקפת בילדים שלך.

ותודה לסיון שטרנבך על ההמלצה.

תגובה אחת בנושא “איך הורים רעים מייצרים ילדים טובים והאם הורות בכלל משפיעה

  1. הי גליה ביקורת מקסימה. אקרא את הספר! תודה
    אני לא בטוחה שהם היו הורים כל כך גרועים.
    מה מבדיל הורים טובים מפחות טובים?
    לדעתי הזמן שאנחנו מבלים עם הילדים שלנו – הוא שעושה את ההבדל. הרי כל הורה מנסה לעשות את המקסימום שהוא יכול כשהוא עם הילדים, אבל לא כל הורה נמצא איתם.
    והם בילו המון זמן ולקחו אותם והעניקו להם חוויות – יותר טובות או פחות טובות -זו כבר שאלה אחרת.
    אבל הם היו איתם. ולא היכו אותם. נכון שהם היו רעבים. אבל הרעב לא נתפס כמשהו שההורה אחראי לו אלא כחלק מהחיים.
    לא היו להורים האלה יסורי מצפון שגרמו להם לקנות את האהבה שלא יכלו לתת להם בכסף, ולהפוך אותם לחומריים כמו שקורה כל כך הרבה היום.
    ולקרוא ספר זה באמת טוב יותר מללכת לבית הספר….
    בכל מקרה כתבת מאד מרגש. שוב תודה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *