היום (יום א’) תעלה לשידור בערוץ 8 של הוט בסדרה המדוברת של חגי לוי “המקוללים”. הסדרה בת ה-5 פרקים עוסקת בתעוד מפגשיו של היוצר עם ארבעה גיבורי תרבות ישראלים שהמשותף להם, מלבד השפעתם המכרעת על חייו של חגי לוי, הוא שלכולם היו שנויים במחלוקת, לכולם היו דעות קיצוניות, כולם חיו על הקצה ומרדו בזעם ובבוז בהוויה התרבותית והחברתית בתוכה חיו. הסופר והמשורר פנחס שדה, המשוררת יונה וולך, הציירת אביבה אורי והפילוסוף משה קרוי, חיו חיים שערורייתיים, פראיים, מטושטשי גבולות, ושאפו לייצר אלטרנטיבה אוונגרדית לחיים “הרגילים”.
הם ויתרו – מרצון או מכורח – על משפחה תקינה, על רכוש, על עתיד, על בריאות ונוחות. פיעמה בהם תחושת שליחות ומהפכנות, אך הם היו גם, נרקיסיסטיים, הרסניים לעצמם ולסביבתם, ולפיכך – טראגיים. כולם נגעו בטירוף ובמיסטיקה והפכו למעין גורואים, וכולם חצו ברגע כלשהו גבולות מוסריים ברורים – והוקעו מהחברה הבורגנית, אך מנגד משכו צעירים רבים שחיפשו את דרכם ונמשכו לכתביהם ולאורח חייהם.
משני הפרקים הראשונים שראיתי, על פנחס שדה ויונה וולך עולים עוד דברים משותפים רבים בין הדמויות: שניהם עוסקים רבות במערכות היחסים שלהם עם אלוהים ועם המוות. לשניהם בני זוג צעירים מאוד המקיימים איתם מערכת יחסים של הערצה ושל סעוד, שניהם מתו ממחלת סרטן שסרבו לטפל בה, ובשניהם תולה חגי לוי את התמורות הגדולות שעבר בחייו כאיש צעיר.
זהו אולי המקום לעמוד על הפרובוקציה הרבה של הסדרה ועל הדרך שבה בחר לוי לתעד את אותם אנשים פרובוקטיביים. הפרובוקציה הזו אחראית במידה רבה לעוצמתה של הסדרה ולהשפעה שלה על הצופה, בזמן הצפייה ובדיעבד.
במהלך הסדרה, מקדיש לוי פרק שלם לתעוד המפגשים שהיו לו עם הדמויות האייקוניות האלה, שדרכם הוא מספר את סיפור חייהם מנקודת מבטו. אבל חגי לוי, כך מתברר לכל צופה בשלב כזה או אחר של הצפייה בסדרה, מעולם לא פגש אף אחת מהדמויות שהשפיעו כל כך על חייו. למרות שאתה מוכן להשבע שמה שאתה רואה היא עבודה דוקומנטרית מדוייקת, מתברר שהכל פיקציה מחושבת היטב. מדובר בשחקנים, שעושים עבודה נפלאה אגב, כמעט בלי לקבל קרדיט, בבימוי, ובצילום מדוייקים, שכל מטרתם לגרום לנו להאמין שמדובר במצלמת סופר שמונה של צלם בלתי מיומן שהוא גם יוצר קולנוע בחיתוליו, שנקלע במקרה למקום. הדבר היחיד האותנטי בסדרה, וזה לא מעט, הוא שכל מה שנאמר ע”י גיבורי הסדרה הוא ציטוט מדוייק של דברים שאכן נאמרו על ידם, ותאור האדם, אישיותו והשקפתו נאמנות כל כך למציאות.
ניתן אם כן לצפות בסדרה ולחוות אותה בשני רבדים שונים, המייצרים שתי חוויות שונות לחלוטין. אבל בין אם צופים בסדרה כשיעור בהיסטוריה של תרבות ישראל, ובין כפרובוקציה של אמן חדשני – ההנאה משתיהן היא ענקית.
אם תרצו מדובר ב”יום בחיי” מהסוגה העילית הגבוהה ביותר שתוכלו לחשוב עליה. זוהי סדרה “פורצת דרך” בדרך הטיפול שבה מטפל חגי לוי בדמויות שלו וגם בעצמו. בהחלט המשך ראוי ואף יותר ליצירת המופת הקודמת שלו, “בטיפול”.
אפשרות שהוחמצה / יונה וולך
לאן הדרך הולכת
כל מבט מזמין רחוב
כל תחושה סימטה
כל הרהור קרן רחוב
כל הרגשה, מיטה זרה
לאן הדרך הולכת
כל מבט רחוב
כל פנים, עולם אחר.
כל אחד אפשרות שהוחמצה
לאן הדרך הולך, כלום לא השתנה,
אותו אופי בדיוק, איזו אי הבנה
שלא השאירה סימן.
