אחרי שני הסרטים האחרונים שלו על פריז ורומא, שלא ממש עמדו בציפיות שלי ממנו, וודי אלן מפתיע בסרט הכי אכזרי שלו, שעדיין עטוף כקומדיה סאטירית, אבל אוף, בסוף זה כואב.
קייט בלאנשט עוצרת נשימה כאשת מיליארדר ניירוטית שירדה מנכסיה ועוברת מפארק אבניו בניו יורק לסן פרנסיסקו, שם היא מנסה לבנות לעצמה חיים חדשים. בינתיים היא גרה בדירה המרופטת של אחותה הגרושה והתפרנית שלא נוטרת לה טינה על כל מה שעשתה לה כשהיתה על גג העולם. קשה לתאר שתי קצוות כלכליות קיצוניות יותר של החברה האמריקאית היום מאשר שתי האחיות האלה.
“חרדה, סיוטים והתמוטטות עצבים – יש כל כך הרבה טראומות שאדם צריך לעבור לפני שהוא מוצא את עצמו מדבר לעצמו באמצע הרחוב”, מסבירה בלנשט לאחייניה בני העשרה כשהיא עושה עליהם בייביסיטר.
בלנשט מהפנטת לאורך כל הסרט במשחק מדויק. היא מתנשאת, מסכנה, סנובית, ניירוטית, נואשת, אך עדיין נראית כמו מליון דולר, אתה ממש לא יכול להזדהות איתה אבל אתה לא יכול שלא לחוש כלפיה חמלה. ונדמהללא ספק המועמדות לאוסקר כבר בכיס שלה.
אבל גם שאר הקאסט מדהים עם אלן בולדווין בתור בעלה המיליארדר, סאלי הוקינס כאחותה התפרנית, לואי סי.קיי בתפקיד אורח מפתיע וממש לא מצחיק, וסן פרנסיסקו בתפקיד העיר הנבחרת, בהחלט מספקת את הסחורה.
הסרט הוא הומאז ברור ל”חשמלית ושמה תשוקה” של טנסי ויליאמס, שבלנשט שיחקה בהפקה הבימתית שלו, והעיסוק בנושאים חברתיים כלכליים כמו פער המעמדות הוא אולי המעמיק ביותר של וודי אלן מאז מנהטן.
יסמין, איננה מסוגלת להתמודד עם המעבר החד הזה בין המעמדות ועם הנפילה מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, והשאלה שעולה בסרט היא מי בעצם כן. קייט בלנשט מצליחה להציג את הקונפליקט הזה עם המון עומק והרבה שכבות, ואלן מצליח לייצר סרט עם אמירה, עטוף בהומור הרגיל שלו אבל שמשאיר אותך עם הרבה חומר למחשבה.
