תאילנד. בוקר יום חמישי. קמתי לי מוקדם בין עצי הקוקוס.
פתחתי את האייפד שלי (אייפד 1, מצטערת) כדי לבדוק את מצב הגלים.
ב ynet התאילנדי היה כתוב שסטיב ג’ובס מת. בדקתי גם ב ynet הישראלי. בכל זאת, לא תמיד אפשר לסמוך על התאילנדים. גם שם הוא מת. בגיל 56. מסרטן הלבלב.
לא שזה לא היה צפוי. לא שלא ידענו שזה הולך לקרות. רק שלשום צפינו באכזבה בהכרזה של אפל שהיא לא משיקה את האייפון 5 כפי שחשבנו שהולך לקרות. כבר אז לא יכלה שלא להתגנב המחשבה שזה הכל בגלל שסטיב ג’ובס עזב.
בתור אחד שאני ממש ממש לא מכירה, ממש עצוב לי על סטיב. אבל לא רק לי.
ברק אובמה צייץ בטוויטר: “נוח על משכבך בשלום, סטיב. מכולנו במטה הבחירות של אובמה 2012, תודה על מה שאיפשרת לעשות – בין השאר לנו”.
ביל גייטס, שלח הודעת מייל : “לאלו מאיתנו שהיה להם המזל לעבוד איתו, זה היה כבוד גדול באופן מטורף. אתגעגע לסטיב מאוד”. (“גדול באופן מטורף’ (Insanely great) היה אחד הביטויים החביבים על ג’ובס).
מארק צוקרברג, כתב בפייסבוק: “סטיב, תודה שהיית מורה וחבר. תודה שהראית לי שמה שאתה בונה יכול לשנות את העולם. אני אתגעגע”.
בינתיים הילדים הגדולים והקטנים מתעוררים. ” איפה האייפון שלי, רציתי להתעדכן איך נגמר המסחר אתמול” “אמא, למה לא טענת לי את האייפוד?” ..
מדי פעם כשיוצא לי להתקל במוות ולחשוב עליו, אחת השאלות המרכזיות שאני שואלת את עצמי: כשאתה שוכב במיטה שלך על ערש דווי, ומעביר את סרט חייך לאחור, איך אתה מסכם אותם? על איזה נקודות בזמן אתה מתעכב? מהם הזכרונות הכי משמעותיים שלך? האם אתה אומר לעצמך: חייתי חיים מלאים, מספקים, מאושרים? ניסיתי לתאר לעצמי על מה סטיב חשב. הוא באמת עשה דברים משמעותיים. הוא באמת שינה את העולם. הוא באמת באמת השפיע על הדרך שבה אנחנו מתנהלים בחיי היום יום שלנו. הוא וחבריו המספידים יבדלו לחיים ארוכים. נראה גם שבצד המשפחתי היה מאושר. עם אשתו .. וארבעת ילדיו. עם הגינ’ס והגולף השחור. הוא באמת יכול לנוח על משכבו בשלום.
ואי אפשר שלא לחשוב על המחלה הארורה הזאת, שהיא המגפה של החיים המודרניים שלנו. מחלת האייפד והאייפון אם תרצו. אי אפשר שלא לחשוב על זה שכל הכסף בעולם (ולסטיב היה הרבה ממנו) לא יכול לקנות בריאות. לא יכול לקנות חיים. אולי קצת להאריך אותם.
אי אפשר שלא להזכר שגם לסטיב ג’ובס בתחילת דרכו לא הכל הצליח. לא הכל הלך חלק. ב- 1976 הוא הקים את אפל מחשבים יחד עם סטיב ווזניאק ורונלד וויין. אז הם ייצרו את האפל והליסה והמקינטוש. ב-1985 הודח מהחברה אחרי שורה של נתונים כלכליים מאכזבים והוחלף בבן טיפוחיו, ג’ון סקאלי. אז הקים את חברת המחשבים XNET שנרכשה אחרי כמעט עשר שנים ע”י אפל וסטיב שוב מונה כמנכ”ל שלה. ומאז הכל נרשם בדפי ההיסטוריה.
אבל סטיב ג’ובס האמין בעצמו ונאמין בדרכו, היצירתית והיחודית. הוא היה אחד האנשים האלה שיש להם חזון. הוא היה הגורו המודרני שאנשים העריצו הרבה יותר מאשר אושו. הנאום שלו באוניברסיטת סטנפורד מיוני 2005 תחת הכותרת: “how to live before you die” שהתרחש פחות משנה אחרי שגילה את מחלת הסרטן שלו, יזכר בעיני כאחד הנאומים המרגשים והמלהיבים ששמעתי. מתברר שגם סטיב הקדיש הרבה מחשבה לאיך צריך לחיות את החיים. לו בוודאות זה הצליח.
יהי זכרו ברוך וכתוב על קירות הפייסבוק והמייל בכל האייפונים והאייפדים שהמציא.
