דיוויד בואי, גיבורי נעוריי, הפתיע החודש את העולם כשהוציא בשקט בשקט, ובהפתעה גמורה, אלבום חדש, לרגל יום הולדתו ה- 66.
בימים משופעים בקאמבקים, כאשר כל הרוקרים הזקנים עולים על הבמות ונותנים את הופעות חייהם כדי להזכיר לנו מאיפה משתין הדג, דיוויד בואי, שמר על שתיקה של שנים.
האיש, בעל פני הזיקית ואלף הזהויות, שהמציא בשנות ה-70 וה-80 את זיגי סטארדאסט ואת הדו מיניות, ולימד את אביב גפן איך באמת צריך להתאפר, ואת השימוש בפרובוקציות כדי לקדם את עצמך בתקשורת, אבל בעיקר בעיקר הביא איתו מוזיקה באמת משובחת, ירד מהבמה, כמובן בארוע סנסציוני לפני עשר שנים, ביטל את סיבוב ההופעות שלו בגלל בעיות בלב, ושמר על דום שתיקה מאז.
אבל הנה הוא חוזר, בדרך שרק דיוויד בואי יודע, מראה לכולם שהוא עדיין לא שכח איך להתל בתקשורת, איך להיות חדשן ולהפתיע. בדיוק ביום הולדתו ה-66 עלה ליוטיוב בלי שום אזהרה, הקליפ לשיר “where are we now” שהשורות שלו, מהוות את יריית הפתיחה למסע של התקליט הזה
A man lost in time near KaDeWe
Just walking the dead
?Where are we now
?Where are we now
The moment you know
You know, you know
מה לא נאמר בחודש הזה על התקליט, על השירים, ועל בואי עצמו, אבל אני חושבת, שהטקסטים הכי חשובים נמצאים בתוך השירים עצמם. דיוויד בואי מנסה, כך אני מבינה, לסכם את התקופה, ולהביט אחורה וקדימה בזעם, אבל גם בהשלמה. אפילו עטיפת האלבום הסנסציונית אומרת את זה: שימוש בצילום המאד מוכר מאלבום המופת “HEROES” (משנת 1977) מוסתר על ידי נייר לבן, והמילה “גיבורים” מחוקה. אין יותר גיבורים. גם לא במוזיקה.
יואב קוטנר כתב על “where are we now”: “שיר מסעיר ומרטיט, מרגש נורא דווקא בגלל שהוא אינו מלא רעש וצלצולים. הוא שיר שחודר לנשמה, נשמע מאד אישי ואמיתי ומכמיר לב כשהוא שואל את עצמו ואת בני דורו, “היכן אנחנו עכשיו”.
עם קליפ מאד מוזר שמלווה אותו, המציג מין צילום מעוות ולא מחמיא של בואי, הוא נראה כמו שהוא נשמע, אמן מבוגר שאינו מסתיר את גילו, אינו מנסה למכור תדמית צעירה אלא נראה COOL גם כשהוא ללא מסכות. לא חייזר ולא רובוט ולא דמות מומצאת. פשוט אנושי. כאילו הוא אומר לנו: אחרי כל הטירוף והסקס סמים ורוקנרול, אני עכשיו בשלב אחר בחיי. נרגעתי. לטוב ולרע.
אבל דיוויד בואי לא ממש יכול להרגע. בקליפ השני ששחרר: “the stars come out at night” הוא מוכיח שהוא לא רק יוצר וזמר, אלא אמן רב תחומי. הקליפ הוא בעיני masterpeace, כשהוא משלב מוזיקה, טקסט, עיצוב, צילום, משחק ווידאו.
Stars are never sleeping
Dead ones and the living
We live closer to the earth
Never to the heavens
The stars are never far away
Stars are out tonight
/
גיא חג’ג’ מ”עונג שבת” כתב על הקליפ: “דיוויד בואי מפרק את הפרסונות השונות שלו, משחק משחק עתיר-השתקפויות וכפילויות עם דמויות ותדמיות (נושא שמלווה אותו מהרגע הראשון שלו בעין הציבור).
הוא משחק מתוחכם ורב-משמעי בין נוסטלגיה לביטול, בין קיפאון להתחדשות, בין אני ומי שאתם חושבים שאני, בין העבר (על שכבותיו הרבות) להווה, בין זיכרון להנצחה, בין זכר ונקבה (עוד נושא חוזר אצל בואי), בין כוכב ואיש רגיל, בין צעיר פרוע ומבוגר רגוע, ועוד ועוד.
בואי תמיד היה האדם הפוסטמודרני, כזה שמעלה עוד ועוד שאלות אבל לא מצפה לתשובה, כי הוא יודע שאין דבר כזה תשובה אחת נכונה. במובן הזה, של ההשתקפויות והדיאלוג הסופר-מורכב הזה, הקליפ החדש הוא חתיכת יצירה מרתקת.
אני עדיין חושבת שבואי הוא הגדול מכולם. כל מה שהוא עושה, אפילו עכשיו הוא עושה אחרת מכולם, החל מהשושואיסטיות המוחלטת שבה התנהלה הקלטת האלבום ושחרורו לרשת, עבור בקליפים המחדשניים והמדהימים לשני השירים ששוחררו, וכמובן השירים עצמם. אחרי שלושת האלבומים האחרונים שלו, שלא התקרבו בכלל לפסגות היצירה של שנות ה-70, האלבום הזה, הוא בעיני אחד היפים והמשובחים שיצאו כאן לאחרונה, והבשורה של בואי, שבהחלט בהחלט היה שווה לחכות.
עכשיו רק נותר לו להצטרף לחברו מיק ג’אגר, ולעשות לנו ג’סטה אחרונה, ולעלות על הבמה.
מבחינתי זה יהיה חלום שיתגשם, פסגת השאיפות, המוזיקליות לפחות..
/
Here I am, not quite dying
My body left to rot in a hollow tree
Its branches throwing shadows on the gallows for me
And the next day,
And the next,
And another day
דיוויד בואי, גיבורי נעוריי, הפתיע החודש את העולם כשהוציא בשקט בשקט, ובהפתעה גמורה, אלבום חדש, לרגל יום הולדתו ה- 66.
