בלוג האוכל של רותם ליברזון – מכניסה התלהבות לבישול

את רותם אני מכירה כבר המון המון זמן. דרכינו הצטלבו פעמים רבות דרך כל מיני חברים משותפים. גם את האוכל המדהים שרותם מבשלת אני מכירה כבר המון המון זמן, אולי אפילו יותר מאשר אותה עצמה.

אבל רק לאחרונה יצא לי לשמוע את רותם מדברת על האוכל שהיא מכינה, או יותר נכון, מסבירה לקבוצת בנות, איך מכינים מתכון מהבלוג שלה. ההתלהבות של רותם מהמנה, ומדרך ההכנה שלה היתה פשוט סוחפת, ואפילו מעוררת קנאה.

איך אמרה לה אחת הבנות: “מה זאת אומרת להשחים את הירקות בכייף? מה כייף בזה??” אצלי זה: להשחים את הירקות, נקודה. בעייפות מסויימת”. רק אצלך זה: “להשחים את הירקות בכייף!! בהתלהבות”.

אז ההתלהבות של רותם מדביקה. והיא גם כל כך מצחיקה. תוסיפו לזה שלכל מתכון היא מוסיפה סיפור, שהיא כותבת כל כך מקסים, מהלב. ובסוף בסוף שהמתכונים שלה מדהימים, וקלים, ותמיד סוחטים כל כך הרבה מחמאות.

בחרתי את עוגת האורז, גם כי זה מתכון מנצח, ואני בענייני לתת פייט ל”טביט” המנצח של פולה, וגם כי הסיפור על יום המשפחה ויום האהבה שמצורף אליו מרגש בעיני.

בקיצור אם עוד לא הבנתם, הבלוג של רותם: “טיפול בבישול” מומלץ ביותר!

קבלו את הסיפור ואח”כ את המתכון.

עוגת אורז – מנה שכולה אהבה, מאת רותם ליברזון

בערב הקראתי לבעלי את המייל החדש שקיבלנו מהגן. ניסיתי להישמע רגועה ושלווה. איזה קטע, חוגגים את יום המשפחה השבוע, הודעתי. הם מבקשים שנבוא בבגדים נוחים לפעילות משפחתית של גיבוש ואהבה. הבעל הביט בי בעיניים חלולות, שהעידו על נתק אדיר בין מה שאמרתי לו כרגע ובין מה שהוא קלט. לכן חזרתי שוב על המשפט, רק כדי להבין שהמבט בעיניים התחלף בסוג של תימהון. בדיוק שמעתי הבוקר שמדברים על יום האהבה, והוא רק בעוד שבוע, הוסיף בבהלה. ומתי הפך יום האם ליום המשפחה? מסתבר שמזמן, עניתי, ורצתי לחפש את נעלי הספורט שקברתי בארון לפני 5 שנים.

כשנרגעתי, הצלחתי לקרוא שוב את המייל, והבנתי כי למפגש צריך להביא  תמונה משפחתית וכדורי שוקולד. שטויות, החלטתי להקליל, ופניתי למגירת התמונות רק כדי לגלות שאין שם אף תמונה אחת שבה אנחנו מופיעים יחד. לא יכול להיות, נדהמתי. והחלטתי לארגן את כולנו לצילום משפחתי משותף. אז החלטתי.

כמובן שביום המיועד הופענו למסיבה עם זאטוט אחד צוהל ומטונף, לאחר שאכל בדרך חצי מכמות כדורי השוקולד שהכנו, ועם 3 תמונות שונות, שהגדירו יחד מחדש את מושג המשפחה. באחת רואים רק את הזאטוט בן החודשיים מילל בזרועות אביו, בשנייה אני מביטה בריכוז למרחקים, ובאחרונה הבנות רבות על כובע. מה זה משנה, אמרתי לבעל הממורמר, העיקר שהמתוקי יודע שכולנו שייכים אליו.

במסיבה, לאחר שקיפצתי ורקדתי עם חישוקים וכדורים  על רקע שירי ילדות מוכרים, הסתכלתי סביב. למרות שחלק מהילדים מיררו בבכי כמו בכל מסיבה בגן, ולמרות שרוב ההורים נראו מרוטים ועייפים, עדיין היה משהו חינני ותמים בהתכנסות הזאת. בתקופה שמושג המשפחה מקבל גוונים כל כך שונים ומיוחדים, והחיים כל כך דינמיים ומהירים, היה משהו מרגש  בחגיגה פשוטה של קשר ואהבה. כי בעצם, כל הסיפור, הוא על מרווח נשימה והבנה של מה באמת חשוב ואמתי בחיינו. דרך הקטנטנים האלו, התמימים, הנקיים והמדויקים, אני לומדת על החיים. על מה שנכון ועיקרי ועל מה שתפל ומיותר. ולחגוג את הקשר הבסיסי ביותר נראה לי כמו המסיבה הכי טובה בעיר.

בדרך הביתה, הבנתי, שיום המשפחה הוא בעצם יום האהבה, ולא פלא שהימים האלה צמודים כל כך. אז מהר צלצלתי להורים האהובים וגם לחברה טובה והזמנתי את כולם לארוחה. חיפשתי מנה אחת, זריזה, מדליקה, צבעונית וטעימה. מנה שהיא חגיגה ושיר הלל של אהבה.

עוגת אורז הפתעה.

ככה זה נראה בהתחלה:

וככה זה נראה בסוף:

למתכון של עוגת האורז:

http://rotteml.com/%D7%A2%D7%95%D7%92%D7%AA-%D7%90%D7%95%D7%A8%D7%96-%D7%9E%D7%A0%D7%94-%D7%A9%D7%9B%D7%95%D7%9C%D7%94-%D7%90%D7%94%D7%91%D7%94/

ולעמוד הבית של הבלוג:

http://rotteml.com/

שתפו:

Share on facebook
Facebook
Share on whatsapp
WhatsApp
Share on email
Email

פוסטים אחרונים

הכל זה מלמעלה — התערוכה

לא. לא חזרתי בתשובה. אבל מי שעוקב אחרי קצת, בטח כבר יודע שבשנתיים האחרונות אני מצלמת עם רחפן תחת הכותרת #הכלזהמלמעלה.

הילדה הכי קטנה שלי בת 12!

הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 12. כשחשבתי מה לכתוב לך, מצאתי בלוג שכתבתי בתאריך ה-8 בינואר 2012, בדיוק לפני 7 שנים. הוא נקרא “הילדה הכי

סליחה

סליחה, אפשר לבקש סליחה? כן בבקשה הגעת למקום הנכון אנחנו פתוחים כל יום בין תשע לשש ממי תרצי לבקש סליחה? סליחה, לא הבנתי “מהמקום”? “מחברו”?