אני רוצה לדבר אתכם על משהו.
אני רוצה לדבר על זה שאף אחד כבר לא מדבר איתי יותר.
כולם מסמסים בווטס, מצ’ותתים בצ’ט, ואם יש משהו ארוך להגיד, שולחים מייל. אבל לדבר? צורת התקשורת הזו חלפה מהעולם. כשאני מתקשרת כבר אף אחד לא עונה, והאנשים היחידים שמתקשרים אלי זה אבא שלי, בעלי והבן שלי. שלושה דורות נכחדים.
בעולם שאני גדלתי בו כולם דיברו כל הזמן. קשקשו את עצמם למוות. בטלפון (זה עם החוגה והשפורפרת שהחוט המסולסל חיבר בינהן), בטוק שואו’ז (זוכרים את המעגל של דן שילון?) ואפילו פנים מול פנים..
היום כל התרבות בנויה על פעילויות שלא מדברים בהן. צופים בטלויזיה. גולשים באינטרנט. משחקים במחשב או בפלייסטיישן. הולכים למועדונים ולברים שאפילו אם רוצים אי אפשר להחליף בהם מילה.
המילה המדוברת הוחלפה במילה הכתובה.
כולם מסמסים, כותבים מיילים, סטטוסים בפייסבוק, ציוצים בטוויטר. זה הדיבור החדש ואין לו בכלל קול. לפעמים אני חושבת שאם הילדים שלנו יהפכו חס וחלילה לאילמים שום דבר בחיים שלהם לא ישתנה. הם ימשיכו לשבת מול איזה מסך, עם אזניות על האזניים, ולהקליד את התקשורתשלהם עם העולם החיצון. את המילה היחידה שהם משתמשים בה מדי פעם, סבבה, הם יכולים להחליף באיזה סימן וי עם היד, וכל השאר יהיה סבבה. ואם חלילה וחס יהפכו גם חרשים, מה שייתכן מאוד שיקרה בקרוב עם הווליום של המוסיקה שהם שומעים, כל ההבדל בחיים שלהם יהיה שפס הקול שמלווה אותם לכל מקום באמצעות האזניות, פשוט יוחלף ל- mute.
יש המון טענות לגבי דרך התקשורת החדשה הזו ולגבי העובדה שאנשים כבר לא באמת מדברים אחד עם השני. וחלקן כנראה נכונות. אבל לא כולן. הנה שתיים מרכזיות שכולם נורא אוהבים להגיד אבל הן לא בהכרח נכונות.
קחו למשל את הטענה הרווחת שתקשורת כתובה היא קצרה, דלה, מברקית.
הצחקתם אותי. ניסיתם פעם לקבוע פגישה עם מישהו בסמס? לפחות חצי שעה ו-30 סמסים נדרשים כדי לקבוע פגישה. באיזה יום יתאים לך? שני? לא. לא טוב לי שני. זה היום שלי עם עם הילדים. שלישי? לא יכול שלישי אין לי ביביסיטר. חמישי? סבבה באיזו שעה? תשע? הילדים עדדין ערים. עשר? זה לא קצת מאוחר? אני צריך לקום בחמש בבוקר לריצה. אז מה עם שישי? כבר עברו עשר דקות ו-20 סמסים והם עוד לא סגרו את היום והשעה שלא לדבר על מקום הפגישה שיהיה בטח איזה בר רועש שבו לא יצליחו להחליף מילה.
או את האמירה שכבר אין שיחות מלב אל לב. אין אינטימיות בין אנשים.
אבל אם תשימו בכל זאת את הלב, אולי תבחינו שתקשורת כתובה היא לעיתים הרבה יותר אינטימית מאשר דיבור, ומאפשרת לפעמים להגיד דברים שאתה אף פעם לא אומר בקול רם. מתי בפעם האחרונה מישהו ישב מולכם ואמר לכם שהוא אוהב אתכם? (לפני סקס לא נחשב) אבל כמה פעמים ב- 24 שעות האחרונות מישהו שלח לכם לב? מישהו כתב לכם: love you? אז נכון, אני יודעת שיש שיגידו שזה שטחי, ושלא באמת מתכוונים לזה, ושזה Over used, אבל בטח לא תוכלו להתווכח עם העובדה שיותר קל להגיד דברים טובים בכתיבה. אפשר לצטט שיר. אפשר לכתוב: “היה לי כייף אתך אתמול” או “אני מתגעגעת אליך” אבל אף אחד לא יגיד את זה בשיחה בע”פ. גם כי זה לא מקובל וגם כי זה לא יוצא וגם כי זה הרבה יותר קשה.
אז יאללה. חייבת לסגור.
היה לי ממש כייף אתכם היום.
אוהבת אתכם המון. באמת. מכל ה- ♥
