“שמחה רבה, שמחה רבה, אביב הגיע, פסח בא…”
אצל רוב הישראלים, השורה הזו מתקשרת עם נקיונות הבית (מי יותר ומי הרבה פחות), רכישת בגדים חדשים לילדים (לא כל כך בגלל מסורת החג אלא בעיקר בגלל שגילינו שהם גדלו ושום דבר כבר לא עולה עליהם), ובעיקר בעיסוק הבלתי נגמר בשאלה הנצחית: “אצל מי נעשה השנה את הסדר?”
אבל אצלנו, מזה הרבה שנים, הציפייה לפסח מתוקה הרבה יותר… אצלנו במשפחה פסח לא מבשר רק את בוא האביב אלא בעיקר את פתיחת עונת הקיץ: שמש, ים, כפכפים, ללכת יחפים על החול…
וכל זה קורה במפרצים הקסומים של האיים בתאילנד.
אז כמו שהבנתם: אצלנו במשפחה חוגגים את ליל הסדר בשולחן ארוך וערוך, על חוף הים, שרים “מה נשתנה” לקול הגלים המתנפצים, ואוכלים מצות עם צ’ילי במקום מרור. כן, גם זו כבר מסורת.
הכל התחיל לפני 15 שנה, אולי קצת יותר, כשסיימנו, “שיחייה” ואני, את טיול הסטודנטים שלנו במזרח בחופשה סטנדרטית באי קו סמוי שבתאילנד.
את המלון שלנו, זה שאנו מתגוררים בו עד היום, מצאנו בשיטוט סתמי בחוף הארוך של צ’אוונג, החוף המרכזי של סמוי, כשחיפשנו לנו מקום לשים את הראש. וזהו. כל השאר היסטוריה. מאז, אנחנו חוזרים לכאן כל שנה, כמעט לחודש בכל פעם, בכדי לחיות מחדש את רגעי הקסם.
“אז מה כל כך מיוחד שם? ומה אתם בכלל עושים שם חודש שלם? איך אתם לא משתגעים?” שאלו אותי אולי מליון פעם.
האמת, כל כך הרבה פעמים חשבתי על תשובה ממש טובה, ואף פעם לא מצאתי.
אבל עם עובדות לא מתווכחים, והעובדות הן, שבכל שנה, גם כשלא היו לנו עוד ילדים וגם כשהילדים היו ממש קטנים, אנחנו נוסעים לתאילנד כל שנה, כמו שעון, ולא שאנחנו לא יודעים שיש עוד כמה מקומות על המפה שעוד לא היינו בהם.
וגם היום, כשהילדים כבר יותר גדולים, יש קונצנזוס אחד גדול במשפחה שלנו: כולם מחכים לנסיעה לתאילנד!
והעובדה הכי חזקה, לא משנה מי שואל וכמה שהוא ספקן, מי שמגיע לתאילנד, מבין כבר בעצמו את התשובה.
אז מה התשובה?
חוץ מזה שתאילנד בשבילנו זה קצת כמו הבית, מקום מוכר ואהוב, שבו מכירים ואוהבים אותך, ושהחופים באמת קסומים, ושהאוכל ממש אבל ממש טעים, והמסג’ים, והמסיבות,
בשבילי, תאילנד זה המקום שמאפשר לך להיות לגמרי אתה, כמעט בלי מחויבויות, בלי סידורים, בלי תהיות, בלי התארגנויות, שמאפשר לך להיות נטו עם האהובים עליך ביותר: בדר”כ משפחה וחברים, במפגש של אינטרסים משותפים: לא עוד: “תקום, צריך ללכת לביה”ס או אפילו לבקר במוזאון” אם נסעתם במקרה ללונדון, לא עוד “אמא מדברת בטלפון כשאתה בדיוק צריך אותה”, כולם רוצים לעשות בדיוק אותו הדבר, וביחד! אין הרגשה טובה מזו. אפשר להגיד שתאילנד זה כמו מדיטציה בשבילי, כל יום קמים, ועושים בדיוק את אותו דבר. בלי לחשוב, בלי לתכנן, כשהשאלה הגדולה של היום זה מה נאכל בארוחת ערב היום, וגם זה יוצא כמעט בדיוק אותו דבר כמו אתמול…
אז שוב הגיע פסח, שוב ארזנו את הכפכפים, הבגד ים ושלושה קילו ספרים ונסענו..
וכבר כמעט הגענו… וממש כבר אפשר להריח את תאילנד..
להתראות על החוף…וחג שמח!
