הסרט הישראלי עטור הפרסים, שזכה ב- 7 אוסקרים בטקס פרסי אופיר, ובפרס הגדול בפסטיבל הסרטים בחיפה, נותן הצצה קסומה לעולם החרדי, הפועל כשבט זולו אפריקאי בתוך יערות הגשם של תל אביב, כשהפרוות המעטרות תדיר את ראשיהם של הזכרים בקהילה, מחזקות את הדימוי של שבט חיות מוזר, המתנהל לו בהפרדה מוחלטת מהסביבה שבה הוא חי.
הסרט מספר את סיפורה של שירה (בגילומה של הדס ירון, שהופעתה המרגשת זיכתה אותה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל ונציה), בת למשפחה חרדית המתגוררת בתל אביב. שירה בת ה-18 בדיוק מגיעה לגיל שבו אפשר להתחיל לחפש לה שיד’ך, אבל כשאחותה הגדולה והיפיפיה נפטרת במפתיע בסמוך ללידת בנה הבכור, הטרגדיה קוטעת את התהליך באיבו. המשפחה המפורקת אך המאופקת מתמודדת עם הצער עד שעולה בראשה של האם (עירית שלג בתפקיד חייה) לחתן את האלמן הטרי (יפתח קליין המצוין כתמיד) עם בתה הצעירה כדי להשאיר את הנכד שלה קרוב אליה ולמשפחה. שירה נקרעת בין רצונה “להקים בית בארץ ישראל” ולהתרגש עם אברך צעיר ותמים כמוה לבין מצוות “כבד את אביך ואת אמך”.
היוצרת של הסרט, רמה בורשטיין, שחזרה בתשובה, מצליחה לתת לעיניים החילוניות והזרות שלנו הצצה לעולם המוזר והמרתק הזה, ולמרות הניכור היא מצליחה ליצור איזה קסם.
הצילום הנפלא של אסף סודרי, והמוסיקה המשובחת והמדיטטבית של מזמורי השבת והחג השזורים כחלק בלתי נפרד מהעלילה ומהחיים החרדיים שיצר יצחק אזולאי, הם בעיני עיקר המשיכה של הסרט. המשחק המשובח והמופלא של שלושת השחקנים הראשיים: הדס ירון, עירית שלג ויפתח קליין, הוא הצלע השלישית בקסם של הסרט הזה כשהוא מצליח להעביר את הניואנסים העדינים של ההתלבטויות והעלילה.
דווקא העלילה לוקה קצת בחסר, ואם מורידים ממנה את העטיפות הויזואליות המרגשות של התפאורה, התלבושות, המוזיקה והצילום, נותרת בידנו עלילה די רזה ופשטנית, סיפור אהבה כואב ולא ממומש, שטרגדיה בצידו.
החיים החרדיים נראים כאילו האנשים בהם כל כך עסוקים בלמלא את החוקים והכללים והמצוות שלא נשאר להם מספיק זמן כדי לחיות: להרגיש, לדבר, לחוות, בטח לא לנהל דיאלוג אמיתי.
הסרט משופע במחוות וברמיזות. כל הזמן רומזים שם. אבל לא אומרים, לא מנהלים שיחה אמיתית, בטח לא צועקים, או רבים, או מתעמתים.
הרמיזות האלה קצת משתלטות על הסרט בעיני ולא מאפשרות לצופה לרדת לעומקם של דברים. לו היו עוטפים את הרמיזות האלה בקצת תשוקה, קצת יצרים ואפילו כמה צעקות היו מוסיפים לו קצת נפח דרמטי ורגשי ובעיקר קצת עומק, ובדת הרי הרבדים אמורים להיות עמוקים, ממש עמוקים.
אבל גם ככה הסרט מצליח להכניס את החילוני הסקרן לעולם הזר והמוזר הזה, (בהנחה שזו המטרה של היוצרת) להכיר אותו יותר מקרוב ואפילו אולי לחבב אותו. קצת. לגבי הדמויות החרדיות זה כבר סיפור אחר. בדמויות של שירה, רבקה ויוחאי אתה כבר ממש מתאהב!
