סרט דקומנטרי שעלה ל- VOD של ערוץ 8 מספר את סיפור המצאת ה- LSD ב 1943 ואת קורותיו מאז ועד היום.
אני התיישבתי לצפות בסרט אחרי שהרחקתי את הילדים ופתחתי בקבוק וודקה שזה הדבר הכי קרוב שהיה לי בבית לסמים. אבל בניגוד למצופה, הסרט לא מספר את הסיפור של הסם מהצד החוויתי, לא מראה (כמעט) מסיבות טראנס, וגם לא מתמקד בקלוזאפים צבעוניים של אנשים רוקדים עם עיניים מזוגגות.
אם הילדים שלי היו עוברים ליד הטלויזיה הם היו בטוחים שאני רואה איזה סרט משעמם על אנשי מעבדה משועממים. כי הסרט אכן מתרחש בחלקו במעבדות סנדז בשוויץ שם התגלה הסם במקרה ע”י אלברט הופמן הגרמני שנראה הדבר הכי רחוק שאפשר מילד פרחים.
תוך כדי שהוא מחפש תרופה ללחץ דם, טועם הופמן במקרה מהחומר שזיקק, ונאלץ ללכת הביתה כשהוא מרגיש לא טוב. שם הוא נשכב במיטה וחווה את הטריפ הראשון בעולם של ה- LSD.
הסרט מתאר את הגילוי המפתיע שלו של הסם, ואת שורת המחקרים על ההשפעות שלו שנעשו במרפאות פסיכיאטריות, ואח”כ בצבא ארה”ב ובמרתפי ה- CIA. חלק מהנחקרים שמשתתפים במחקרים הללו כמו הסופר קן קיזי, מתחילים להפיץ את הסם גם מחוץ למעבדות המחקר, ובדרך הוא מגיע לד”ר טימוטי לירי, שעובד בהרווארד, ומגלה, כמו הופמן התעניינות אישית ביותר בהשפעות של הסם. תוך כדי שהוא ניסויים על עצמו ועל אנשי הצוות שלו מסביר לירי:
In order to use your head you have to go out of your mind
לירי מפוטר מהרווארד ומתחיל להפיץ את בשורת ה- LSD בעולם והופך לאבי התנועה הפסיכדלית, כשהוא גורר אחרי עשרות אלפי מאמינים, ששמם נקשר עם גלי המחאה הגואים נגד מלחמת ויאטנם. באוקטובר 66 נאסר הסם לשימוש ולירי הופך מהכוהן הגדול של הפסיכדליה, לעבריין מבוקש, המוגדר ע”י הנשיא ניקסון כאדם המסוכן ביותר במדינה.
בעקבות הוצאתו מחוץ לחוק הוא גם נעלם מהמחקרים אך בתחילת שנות ה- 2000 הוא חוזר לשדה המחקר הפסיכיאטרי.
בסוף הסרט מסופר על מחקר בקרב חולי סרטן סופניים, שמתאר איך ה- LSD משנה את כל גישתם לחיים ולמוות ומעביר אותם למימד אחר שבו הם כבר לא פוחדים ממנו. המחקר הוא הצלחה גדולה ותוצאותיו אפילו מרגשות.
וכאן אזהרה וגם ספוילר: הסט מסתיים בסוג של המלצה לשימוש בסם.
תוסיפו לזה את העובדה שד”ר הופמן חי עד גיל 102 ושסטיב ג’ובס ציין שהוא חייב את כל היצירתיות שלו לחוויות ה- LSD שלו, מדובר בהמלצה גורפת! ועוד של חוקרים ומדענים מהשורה הראשונה.
אבל אני, אני לא אמרתי כלום.
