רק ילדים – פטי סמית

קיץ 1967. קיץ של אהבה חופשית, סמים ומהומות ברחובות. הקיץ שבו מפגש מקרי בברוקלין הוביל שני צעירים אל דרך האמנות: פטי סמית תהפוך למשוררת-זמרת, אמנית במה, ורוברט מייפלתורפ יהפוך לאחד הצלמים האמנים הפרובוקטיביים והחשובים בתולדות הצילום.

אבל הסיפור האמיתי של הספר הזה הוא הסיפור על הדרך. סיפור על אמונה. על אמונה בעצמך שאתה שווה גם אם אף אחד לא יודע במה אתה שווה ובטח לא אתה. פטי סמית מתארת את שנות ה-70 בניו יורק כתפאורה ססגונית לדרך של שני הצעירים המאוד מוזרים האלה אבל חדורי האמונה בעצמם, ואת סיפור האהבה הכל כך יפה והלא טריוואלי בינהם.

פטי סמית היא אולי משוררת אבל בוודאי אינה סופרת. היא מתארת את קורותיהם של שני הילדים האלה שגורלותיהם נקשרו זה בזה, בניו יורק של סוף שנות ה6- 60 תחילת שנות ה- 70 בשפה מאוד רזה. נפגשנו, הלכנו, באנו, לא אכלנו, ציירנו, התמסטלנו, ישנו בפארקים ובחדרי מדרגות, טיילנו, פגשנו, שוב לא היה לנו מה לאכול, וחוזר חלילה. אבל אחרי שמתרגלים לשפה הדלה הזו, אפשר להתפנות לעקוב אחרי הדרמה האמיתית של הספר הזה: איך האדם מוצא לעצמו משמעות, איך הוא בוחר את גורלו, ואיך מערכת יחסים כה עמוקה אך כה מסובכת נמשכת ומשפיעה על חיים שלמים של שני אנשים, יותר מכל דבר אחר.

רוברט מייפלתורפ ופטי סמית בלונה פארק הנטוש כמעט בקוני איילנד

מהרגע הראשון היה ברור לה, לפטי, שהיא רוצה להיות אמנית. אבל בכלל לא היה ברור לה באיזה סוג של אמנות היא רוצה לעסוק, או באיזה סוג של אמנות היא רוצה לצעוק, והצעקה, במקרה הזה, היא מאוד מאוד חשובה.

"אני נעה כמטוטלת, בין המנטרה אני חופשיה, אני חופשיה לבין אני רעבה, רעבה" 

"לא היתה לי שום הוכחה שיש לי מה שדרוש כדי להיות אמנית, אף שבכל לבי רציתי להיות. דמיינתי שחשתי את הייעוד שלי והתפללתי שכך יהיה. אך ערב אחד, בזמן שצפיתי ב'שירת ברנדט' עם ג'ניפר ג'ונס, נדהמתי לגלות שהקדושה הצעירה לא ביקשה לעצמה את הייעוד הזה. אם המנזר היא שביקשה לעצמה קדושה… זה הדאיג אותי. תהיתי אם באמת נועדתי להיות אמנית. הסבל שבשליחות זו לא הטריד אותי, אך האפשרות שלא לכך נועדתי, הילכה עלי אימים".

ביולי 1967 היא עוזבת את ביתה  בעיירה הקטנה בדרום ניו ג'רזי ועולה על האוטובוס לניו יורק. את מדי המלצרית שנותנת לה אימה רק ליתר בטחון היא נשבעת לא ללבוש לעולם. בפארק היא פוגשת במקרה את רוברט. הוא דומה לה. בחיפוש. באמונה. בזעקה. הם יוצאים למסע אינטנסיבי בן עשר שנים של חיפוש משותף.

הם מתחילים כזוג. הוא מתחיל שכמאייר וכאמן קולאז'ים פרובוקטיביים, היא מתחילה בעיקר כגרופית. הוא מגלה שהוא הומוסקסואל וצלם בחסד. הפרובוקטיביות נשארת. היא מגלה שהיא משוררת ומתגלגלת למוזיקה לגמרי במקרה.

רק כשהיא פוגשת את לני קיי, אספן תקליטים, מבקר רוק, אוצר וגיטריסט, בחנות התקליטים "וילג' אולדיס" ברחוב בליקר, היא מתחילה להבין איזה סוג של אמנות באמת מדברת אליה.  יחד איתו היא תעשה את המעבר מגרופית כותבת שירים למוסיקאית וזמרת, מעבר שיביא לעולם בסופו של דבר, בנובמבר 75, את  אחד האלבומים החשובים והמשפיעים בתולדות הפאנק והרוק: "Horses"

"לני הראה לי איך לנגן את האקורד E, וכשפרטתי על הגיטרה, אמרתי את המשפט, 'ישו מת בעבור חטאיו של מישהו אבל לא שלי (השורה הפותחת את האלבום 'Horses'). לני התחיל לפרוט את האקורדים הקלאסיים של הרוק, מ-E ל-D ל-A והמיזוג בינם לבין הפואמה הזאת ריגש אותי. שלושה אקורדים משולבים בכוחה של מילה. 'אלה אקורדים של שיר אמיתי?' 'רק של הגדולים ביותר', הוא השיב".

הסיפור על צילום השער של Horses על ידי מייפלטורפ אולי מהשערים הכי מוכרים בעולם הרוק, מיטיב לתאר את מערכת היחסים בינהם.

"העננים הוסיפו לנוע הלוך ושוב. משהו קרה למד-האור שלו, והוא נעשה עצבני מעט. הוא צילם כמה תמונות. הוא זנח את מד-האור. ענן חלף והמשולש נעלם. הוא אמר, 'את יודעת, אני באמת אוהב את הלובן של החולצה. את יכולה לפשוט את המקטורן?' הטלתי את המקטורן על כתפי בסגנון פרנק סינטרה. אני הייתי מלאה התייחסויות. הוא היה מלא אור וצל. 'האור חזר', הוא אמר. הוא צילם עוד כמה תמונות. 'יש לי את זה'. 'איך אתה יודע'. 'אני פשוט יודע'. הוא צילם שתים עשרה תמונות באותו יום. תוך כמה ימים הוא הראה לי את הדפס-המגע. 'לזאת יש את הקסם', הוא אמר. עכשיו כשאני מביטה בה, אני אף פעם לא רואה אותי. אני רואה אותנו."

לא שוכחת את הסליז של הרוקנרול. פטי סמית' בעטיפת אלבום הבכורה שלה, "Horses", שצילם מייפלת'ורפ (סריקה)

התפאורה של הסיפור הזה לא פחות חשובה מהתוכן. זהו גם סיפורה של ניו יורק, סיפורו של ה"צ'לסי הוטל" וסיפורם של האמנים שהתהלכו במסדרונות שלהם באותן שנים: ג'ניס ג'ופלין, ג'ימי הנדריקס, סלבדור דאלי, ווילאם בורוז, הולווט אנדרגראונד, ג'ים קארול ("יומן נעורים") ואנדי וורהול שפטי ורוברט פוגשים בחדרי מדרגות או בחדרים אחוריים וסודיים של בארים נחשבים. תופעת ההערצה והגרופיות, מסתבר, היתה קיימת תמיד, ופטי לא מסתירה את העובדה ששניהם חלמו, ולא בסתר, להיות גרופים של האנשים שאותם העריצו.

אבל בסוף הם מצליחים לצאת מהחדרים האחוריים ולעבור לקדמת הבמה. אבל גם שם לא מחכות להם רק תשואות הקהל. ובכל זאת הם עשו דרך. האמינו בעצמם, ובסוף גרמו גם לאנשים אחרים להאמין בהם. אבל נדמה, שמה שחשוב לפטי להעביר בסיפור הזה הוא שהם האמינו זה בזה, וזה בעצם כל מה שחשוב.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *