זו היתה ללא ספק אחת מהופעות הרוק הטובות שנראו בישראל בשנים האחרונות.
יותר מעשר שנים אחרי הביטול המדובר הגיעו 50,000 איש לצפות בלהקה הכבר לא ממש צעירה הזו, שהוכיחה שרוק’אנד’רול זה ממש לא עניין ששיך רק לצעירים. נושקים לגיל 50, באו הרד הוט צ’ילי פפרס לישראל, לעשות את מה שהם יודעים לעשות הכי טוב – לתת בראש.
בניגוד לכל מיני מופעים שראינו כאן בשנים האחרונות שהיו בעיקר מפגן של פירוטכניקה, ריקודים, תלבושות וגימיקים, ונראו בסוף יותר כמו מחזמר בברודווי מאשר כמו מופע רוק, (וכן, אני בהחלט מתכוונת למדונה) השדים האדומים של הרד הוט לא חושבים שהם צריכים לקשט את ההופעה שלהם בגימיק מכל סוג שהוא. חוץ מההליכה על הידים המרשימה של מייקל פלי הם פשוט עולים על הבמה ויורים בקצב מסחרר את כל הלהיטים הגדולים שלהם לצד השירים מהאלבום החדש והמצוין “I’m with you”, ועם האנרגיות המטורפות שהם מביאים זה הרבה יותר ממספיק.
All around the world, Snow, ואח”כ cant stop ,Higher ground ו- By the way, מתנגנים בקצב כשבינהם המעברים האקוסטיים המפורסמים.
רגעים מרגשים נרשמו בהופעת האורח של הנשפן הישראלי אבישי כהן שהוזמן להצטרף ל- Did i let you know, ובקטע שהוקדש לגיטריסט המקורי של ההרכב, הישראלי הלל סלובק שנולד בחיפה ומת ממנת יתר של הרואין ב- 1988. “אנחנו זוכרים את הלל סלובק. היה לו סגנון פאנקי משלו, משהו ישראלי” אומר אנטוני קיידיס, ופלי מוסיף: “אני זוכר כשהיינו צעירים, וגדלנו בלוס אנג’לס, הלל היה אומר ‘הלוואי שיום אחד ניסע להופיע בישראל’. אז להיות כאן הערב זה מרגש”.
המסכים מראים שלט שנושא מישהו בקהל: “Hillel is with you” שמתכתב עם שמו של האלבום החדש של הלהקה) וקיידיס שר לזכרו קטע קצר מהקלאסיקה “Dream a Little Dream of me”.
הקהל משתולל בלהיט מתוך האלבום האחרון “The Adventures of Dance Maggie“, ונמס בשני הביצועים המרגשים של הערב ל- Under the Bridge, ול- Californiacation שלווה בוידאו קליפ מדהים של בתי העיר קליפורניה כשהם צבועים באדום לוהט.
דווקא הבחירות בתחילת ההדרן היו קצת מאכזבות בעיני, ובלט בהעדרו Dani California, אבל אולי זו היתה רק ההכנה לשיר שסגר את ההופעה “Give it away now” שלווה בצילומי פורטרט של המעריצים הישראלים מלפני ההופעה, ואנחנו לגמרי לא רצינו לתת את זה לאף אחד אחר.
פלי סיכם את ההופעה בהצהרה: “לא נשכח הלילה הזה כל ימי חיינו”. אני לא יודעת אם אני מאמינה לו, אבל בטוחה שהבן שלי בן ה 13 וחבריו בני המצווה שזו היתה להם הופעת הרוק הראשונה בחיים מסדר גודל שכזה, לעולם לא ישכחו אותה, והאמת שגם אנחנו.
קבלו את גירסת בן ה- 13 לביקורת על ההופעה:
“ההתרגשות הראשונה שלי לקראת הופעת הרוק הראשונה שלי התרחשה הרבה לפני שהיא התחילה, ואני מדבר על הדיון “איך מגיעים לשם?” – במונית, באוטובוס, באופניים, באופנוע, ברגל, ובאיזו שעה כדאי להגיע, ב-5 או ב-6 או ב-8 ואולי בכלל נבריז מביה”ס ונצא לתפוס מקום כבר ב-3.

בסוף אחרי שהגענו (ב- 7) הבנו שהגענו מוקדם מדי, שהרד הוט עולים רק עוד שעתיים, ובגלל שאנחנו לא מעריצים שרופים, ישבנו על הדשא מחוץ לשערים ועשינו את מה שאנחנו יודעים לעשות הכי טוב – הסתלבטנו.
בסוף כשנכנסנו פנימה, בערך שעה לפני שרד הוט עלו לבמה, חיפשנו את כל החברים שלנו כי הרי אי אפשר להנות בהופעת רוק לבד.. אחרי שהתחברנו עם כולם והיינו עסוקים בעיקר בעצמנו שמענו את הרד הוט צ’ילי פפרס!! שהתחילו לנגן על הבמה. רז השתגע מיד והתחיל לרקוד כמו משוגע ולצרוח את השירים. אחרי כמה שירים גם אנחנו התחממנו ורקדנו ושרנו וצילמנו ונדחפנו וקפצנו ועשינו (כמעט) כל דבר שאפשר לעשות בהופעה כזו, ובלי ששמנו לב זה נגמר ממש כמו שזה התחיל. נשארנו עייפים ובלי כוח, עם חיוך גדול על הפנים!
נ.ב. – עכשיו אנחנו עוד יותר שמחים כי גם לא הלכנו לבצפר למחרת