אמנם הגענו באיחור קל, אבל כבר ברגע שנכנסנו לאמפי שוני, כשמהרמקולים בוקעים צלילי “אני חי בתוך רמקולים” אפשר היה להרגיש שזאת תהיה הופעה מוצלחת.
חברי להקת מוניקה סקס באו לסגור את הקייץ, אחרי סיבוב הופעות די מוצלח שהחזיר אותם לתודעה. בניגוד לאחת ההופעות הראשונות שלהם שראיתי בסיבוב הזה, שבו הם נראו קצת לחוצים, קצת כאילו עדיין לא חיממו את כל המנועים, אתמול היה נראה שהם הרבה יותר בטוחים בעצמם, ועכשיו הם יכולים להתפנות לעשות קצת כייף.
אז אכן היה המון כייף אתמול באמפי שוני, שהוא באמת אחד מהיכלי ההופעות הכי מייצרי אוירה שיש לנו כאן.אחרי “רמקולים” נכנסנו ישר לעניינים כשיהלי ביקש שנגדיר את עצמנו, האם אנחנו אנשים של “או… או… או….” או אנשים של “לה… לה… לה…” כדי שנוכל להשתתף ב”פצעים ונשיקות”.
האוירה מתחממת למרות ששחר עדיין לובש חולצה, כאשר אל הבמה פורצים בסערה עשרות אנשים שהם כל חברי להקת הדג נחש. הדג נחש ידועים ביכולת שלהם לייצר “גוד וויב” בהופעות והם אכן מספקים את הסחורה עם “זה לא מספיק”, “הר של בייגלך” ו”לא פרייארים”, שנדמה שכבר זנח את עמדתו כשיר המחאה של הקייץ שעבר:
“במקום זה יש הרגשה של (הצילו)
חיים בתחושה של כזה (כאילו)
בלי להסתכל למציאות בפרצוף
בלי להתקדם, רק לנסות לצוף
להתנתק, לעשות הכל רק לא להידפק
לעשות הכל רק לא להידפק”
ארוחים של אמנים מזמן נהפכו לתופעה מוכרת ומבורכת בנוף ההופעות המקומיות אבל נדמה שכאן נעשה מאמץ לעשות חיבורים שהם דווקא פחות ברורים מאליהם, ולא מבוססים על “אני מארח את החבר הכי טוב שלי, והוא מארח אותי” ולכן אותי הם סיקרנו במיוחד.
“הדג נחש” מביאים לבמה הרבה כריזמה והיפ הופ ציוני, ובאמת עזרו לחברי מוניקה, לצאת קצת מהעמדה הרגילה הטיפה יותר מדי רצינית שלהם, ולהצליח לזרום.
אחרי שהם יורדים, מגיע רגע של רצינות, שבו מתוודא יהלי שכמי שמזוהים עם דור הרוקסן, ולמרות שנחשבים עדיין ילדים, היום, כשהם נושקים לגיל 40, גם להם יש הרהורים על התבגרות. וככל שאתה מתבגר, אתה מבין שהנעורים הם באמת “מפקד משוגע”, כמו שמעיד אחד השירים שאני הכי אוהבת “השמלה ממדריד”.
אחרי שסידרו “הכל במקום” הם מוכנים לאורח השני והכי לא טריוויאלי של הערב הזה: יהודה פוליקר. יהלי מספר שבגיל 8 הלך לקנות את התקליט הראשון בחיים שלו, שהיה התקליט של בנזין, ויהודה פוליקר, שם משקפי שמש אדומים כדי לשחזר את ימי הרוק האבודים ההם.
אחרי שהם שרים על “החוק היבש” של מוניקה סקס הם מתפנים לשחזר את רעש הגיטרות של בנזין עם ביצוע מצוין ל”חופשי זה לגמרי לבד” שנכתב בתחילת שנות ה- 80, ואם מקשיבים למילים מבינים שקצת הקדים את זמנו בהקשר של פוליקר…
הפתעת הערב היא הביצוע המקסים ל “you really got me” של הקינקס, ואחריה עוד ביצוע מלהיב של “24 שעות ביממה”. יהודה פוליקר יורד מהבמה לקול תשואות הקהל, שאפשר להגיד שבהחלט מרגיש שקיבל תמורה מלאה לעלות הגבוהה של ה”בנזין”.
במקרה או שלא במקרה, ביחד עם יהודה פוליקר, עמדו על הבמה שלושה דורות של המוזיקה הישראלית, שזה כבר מרגש, וגם הקהל נראה לי התפרש על כל השנתונים. ואם כבר נוסטלגיה, חוזרים לימי פלורנטין העליזים, כשהיינו צעירים ושיכורים וקיבלנו מכה אפורה:
“היא אמרה לי תראה
החיים די קלים
נשכור לנו חדר בדרום תל אביב
ונחיה כמו גדולים
ונחיה מדקה לדקה
נמצא עבודה זמנית לא רצינית
וגם נחתום בלשכה
אולי גם תמצא איזה נושא לכתיבה
לא משהו עמוק משהו מתוק
סיפור אהבה
עם המון מטאפורות
עם המון דימויים
הגיבור יהיה שיכור
כמו שאתה בחיים”
ואם בפלורנטין הם חיפשו איזה נושא לכתיבה אז לקח כמה שנים והם מצאו “מנגינה..נה..נה..נה..”
“לא יודע לומר מה הולך לקרות
אם זה ריח של סוף, או רק תקופת מנהרות
מקווה שהשנה נזכר במנגינה”
ואז הגיע הרגע שכולם חיכו לו. שחר אבן צור, נאמן לעצמו ולמסורת שהתחילה בירושליים, אומר שאם התחלנו את השבוע ערומים, אין ברירה אלא לסיים אותה ערומים.. ובאיזה שהוא שלב, יש לי איזה הרגשה שהפעם הוא לא הולך להסתפק רק בחולצה… אבל מסתבר שהוא מגיע עד שלב החגורה ועז עוצר.. אולי זה הגיל שעושה לו את זה. וכשפיטר מצטרף אליו הבנות כבר לא יודעות את נפשן.. חבל שיהלי וספי לא מצטרפים לחגיגה, כשהם משתמשים בתרוץ עלוב של הגיטרה התלויה שהפריעה להם.. לפיטר זה לא הפריע, והוא יותר חננה מכם, אני אומרת לעצמי בלב. טוב, צריך להשאיר משהו גם לפעם הבאה.
“ערומים” הוא לגמרי אחד משיאי הערב, והוא לא היחיד, ודווקא אחריו יש קצת דעיכה, גם ברמת השירים וגם ברמת האנרגיות, אבל החבר’ה חוזרים ב”גשם חזק” ובהדרן האחרון הקהל כבר לגמרי “על הרצפה”.
אז ככה נראה רוק ישראלי במיטבו.
אחרי שהרבה זמן (יחסית לעצמנו) לא היינו בהופעה, חזרנו הביתה עם חיוך על השפתיים ועם שיר בלב, ונזכרנו איזה כייף זה הופעה טובה.
“שארית התום בארגזי קרטון
מעשה אמנות או מעשה יום יום
אני עוזב אני עוזב היום
לה לה לה לה לה לה לה… ”
