להיות אמא זה קשה? חכו עד שתשמעו באמת למה

השבוע פגשתי חברה שלמרות שאני ממש אוהבת, לא ממש יוצא לנו להפגש.

“אני ממש כועסת עליך” היא אמרה לי.

“עלי?” שאלתי, “לא ראית אותי ולא דיברת איתי כבר כמה חודשים, מה יש לך לכעוס?”

“שלא סיפרת לי”, היא מתעקשת.

“מה כבר היה לי לספר?” אני חושבת לעצמי, אבל לא אומרת כלום כי מבינה שהיא באמת כועסת. מנסה להזכר מי התחתן עם מי, מי נפרד ממי, מי בגד במי, שהיה כל כל חשוב ולא סיפרתי לה, אבל כל מה שאני מצליחה להעלות בזכרוני זה שסקאזי בגד בחברתו שוש בפרק הראשון של מחוברים ואפילו לא טרח לספר לה על זה עד הקרנת הבכורה של הסדרה, אבל איכשהוא לא נראה לי סביר שבגלל זה היא כועסת עלי. מה אני אשמה? לא אני חינכתי אותו, אני עונה לעצמי בלב, שם מתנהלות השיחות הכי מעניינות..

“שלא הזהרת אותי” היא ממשיכה להטיח בי.

טוב, פה אני כבר ממש מתעצבנת. מה זה פה, חידון התנך? יש נחשים. יש סוטים, יש סוטים שהם גם נחשים, ויש את סקאזי, ממה בדיוק לא הזהרתי אותך??

“כמה זה קשה עד בלתי אפשרי להיות אמא”, היא מטיחה בי משום מקום, “קשה עד כדי כך שאם היית מסבירה לי הכל מראש, לא הייתי עושה ילדים!!”

הופה, אז כה מרגישה הפצצה האיראנית כשהיא נופלת לך על הראש, ברעש די מחריד. לזה לא התכוננתי. וגם קצת קשה לי לקחת את האשמה הזו על עצמי.

“זה לא כל כך נורא, האמהות” אני אומרת לה, “יש בה גם צדדים מאוד מאוד חיוביים ונהדרים” אני מוסיפה כאילו הייתי הלוחשת לסוסים, “וחוץ מזה, הילדים שלך עוד קטנים וכל ההתעסקות הזו בפיפי וקקי ועוד בלי לישון באמצע היא די מתישה, אבל זה לא סוף העולם, וזה עובר”, אני נואמת ומדמיינת את עצמי כשאהיה פולניה בת 100, ואולי בעצם אני כבר עכשיו לפי המילים שיוצאות לי מהפה.

“ובאמת יש נטיה כזו של הורים ותיקים להסתיר את הקשיים של ההתחלה מהורים צעירים” אני בכל זאת מתנצלת, אבל חכי עוד קצת, עד שיהיו מספיק גדולים בשביל ללכת לגן ולתת לך אויר טרי ורענן לנשימה כל בוקר, וגם כדי לחזור מדי פעם עם איזה ציור מקושקש של לב ולהגיד לך: “את זה ציירתי בשבילך כי אני הכי אוהב אותך בכל העולם”, ואז תראי איך את נמסה לתוך הדף ובאורח פלא המשפט הזה ממלא לך איזה מצבור אנרגיה בגוף לעוד כמה לילות בלי שינה וחוזר חלילה”.

“לא, זה בכלל לא זה” היא נאנחת, כאילו נגמר לה האמון בבני המין האנושי. “מה נראה לך שאני לא מסוגלת להתמודד עם כמה לילות ללא שינה או ליתר דיוק 365 כפול 5 לילות ללא שינה? קטן עלי. מה שאני לא מסוגלת להתמודד איתו זה הזיקנה!”

“זיקנה??” אני מרימה גבה? ילדים אמורים לעשות אותך צעירה, לא זקנה.

“טוב, את לא מבינה כלום” היא מתייאשת, ואני לגמרי מרגישה כמו הפולנייה בת ה-100, או אפילו כבר 101.

“עד שהיו לי ילדים, היא אומרת בעצב, הייתי יכולה לעשות מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה, ובעיקר להשתגע כשבא לי, לאבד את הראש כשמתחשק לי, לא לדפוק חשבון לאף אחד, וגם לברוח למקום הכי רחוק עד שיבוא לי לחזור, וגם אם כל זה קרה רק בראש שלי עדיין התחושה הזו של המסוגלות, היא זו שנתנה לי טעם לחיים. ועכשיו, התחושה הזו פשוט לא קיימת, נעלמה, פוף!

מהרגע שנהייתי אמא, מרגישה שבשנייה אחת הזדקנתי בעשר שנים! ולא, זה לא בגלל איך שאני נראית, ולא בגלל שאני כבר לא הכוסית שהייתי, ולא בגלל שאין לי כוח לצאת לסיבובי בארים, ולא בגלל שהמסיבות טבע היחידות שהשתתפתי בהן לאחרונה הן מסיבות יומולדת בפארק הירקון, אלא כי היום-יום שלי כל כך מלא ב”תאכל את הבננה” ו”תזהר לא ליפול” והוא כל כך משעמם וכל כך דודתי וכל כך זקן!!

ומה שהכי מעצבן אותי בכל העניין הוא שאני מטורפת על הילדים שלי ולא מוכנה לעזוב אותם לשנייה אבל אני חייבת לברוח!!! מרגישה שאיבדתי לחלוטין את עצמי וקיבלתי גירסה דהויה שלה עם סינור שרקום עליו – אמא. איפה אני שרציתי לכבוש את העולם, לראות מקומות, להתנסות, להרגיש, ללמוד וליצור דברים חדשים ועכשיו הדבר היחיד שבא לי ללמוד זה את המתכון לעוגת שוקולד חדשה לילדים שעשויה מחרובים?? לא רוצה להיות כזאת. לא רוצה את הגירסה הזו של עצמי. רוצה את הקודמת המשוגעת וחסרת האחריות. לא רוצה את זאת שלא מוכנה לנסוע לסופ”ש עם בעלה כדי שלילדים לא תהיה חרדת נטישה. רוצה לעוף מכאן ל-3 חודשים וגם שלא יהיו לי רגשות אשמה!!!

“טוב”, אני מתנשמת בכבדות, קצת המומה מכל מה שנפל עלי באמצע הרחוב, והאמת שאני גם קצת ממהרת כי אני חייבת לקחת את הילדה מהגן ולקנות מצרכים לעוגת שוקולד שאני צריכה לאפות למסיבת סיום של הילד.

“הבעיה העיקרית שלך היא ההתמודדות עם רגשות האשמה” אני אומרת לה כאילו הייתי סופר נני.

“זה אכן חלק מתהליך ההתבגרות ושלא תעיזי להגיד שום דבר על הזדקנות. ההכרה שאנחנו אחראים על עוד יצורים חוץ מעל עצמנו היא הכרה לא פשוטה ובמיוחד לא לאנשים שמסרבים בכל תוקף לקחת אחריות כלשהי. ההכרה שזה גם לא משהו זמני כמו עבודה או מנוי למכון כושר ושאי אפשר לבוא יום אחד ולשבור את הכלים כי לא משחקים היא כמובן ממוטטת אבל רוב האנשים פשוט נוטים לא לחשוב עליה יותר מדי, גם כי זה באמת מטריד וגם כי אין להם יותר מדי זמן למחשבות בעונה הזו של החיים.

הצורך לחיות עם רגשי אשמה תמידיים שמלווים כל דבר שאתה עושה כמו “למה צעקתי עכשיו על הילד, תשאר לו צלקת לכל החיים” או “למה לא בא לי להקריא לו עכשיו סיפור, שילך לרינת בטלויזיה, שהיא תקריא לו” או “למה נתתי לו לאכול את השניצל תירס הזה במקום לא להתעצל ולהכין לו ארוחה מזינה”, היא המתנה הכי גדולה שמקבלים כשיוצאים מחדר הלידה (וכאן הגודל דווקא כן קובע).

והכי קשה היא כמובן תחושת האשמה על שאת באמת רוצה לעוף מכאן למקום די רחוק ולגלות מחדש את האני הקודם שלך, זה שחשב רק על עצמו והיו לו חלומות בשביל עצמו ושאיפות משל עצמו, לא שהילד שלך יהיה בכוכב נולד אלא ממש כאלה שקשורות רק בך, וכשאת חושבת על חופש, זה על איזה אי נטוש ביוון ולא על היורודיסני אבל לא בטוח שזה בכלל אפשרי, להפתר מרגשות האשמה האלו, צריך רק ללמוד לחיות איתם בשלום, בעיקר כשאת כבר נוסעת לאי היווני הזה לכמה ימים במקום לכמה חודשים, ובעיקר לחכות עד שהם יעברו, אי שם כשהילדים יהיו בני 15 או יעשו לך פרצוף של: “אמא, באמא’שלך, אולי תקחי את אבא ותעופו לי מהעיניים לאיזה חודש חודשיים, בא לי קצת שקט..”

באמצע הנאום חוצב הלהבות שלי, הסתכלתי עליה לשניה כדי לוודא שהיא בכלל מקשיבה, אבל נראה לי שהיא ניצלה את ההפוגה כדי לתפוס כמה דקות של נמנום כדי לחלום בהן על האי היווני. ריחמתי עליה אבל הייתי חייבת לנער אותה ולהחזיר אותה למציאות. “תגידי,” אמרתי בקול רם, “אפשר את המתכון של העוגת שוקולד חרובים?”

עוגת שוקולד חרובים

חומרים:

2\1 1 כוסות קמח מלא תופח

4\1 כוס אבקת חרובים

4\3 כוס סוכר חום

2 ביצים

1 כוס חלב או מיץ תפוזים טרי

2\1 כוס שמן קנולה

1 כפית תמצית וניל טבעית

1 בננה מרוסקת (לא חובה)

הכנה:

1. מערבבים את כל החומרים ובוחשים היטב עד לקבלת תערובת אחידה.

2. יוצקים את הבלילה לתוך תבנית משומנת ומקומחת (קפיצית בקוטר 26) ואופים בחום בינוני כ-30 דקות או עד שקיסם הננעץ במרכז העוגה יוצא נקי.