תמיד אומרים שהספר יותר טוב מהסרט? צודקים.
מדובר בעוד סרט שמנסה להתמודד עם אסון התאומים, ואולי אפילו רק בגלל זה, קיבל את אחת מ-9 המועמדויות לסרט הטוב ביותר בטקס האוסקר האחרון, למרות שאף אחד לא באמת חשב שמגיע לו.
הסרט מבוסס על הספר של ג’ונתן פויר, שלא רק שהיה סיפור טוב שכתוב היטב, אלא גם חדשני בפורמט שלו.והשתמש באופן מבריק באמצעים גרפיים כגון תמונות, דפים ריקים, פונטים מוזרים ומשתנים, ועומס עצום של מילים שלא תמיד אפשר לקרוא אותן. כל אלה הצליחו להעביר מה שעובר לילד הקטן הזה בראש: חווית עומס ורעש בלי פוסקות.
את ההתמודדות עם העברת הסיפור למדיום הקולנועי לקח על עצמו הבמאי סטפן דלדרי שהתמודד בעבר בהצלחה מרובה עם אתגרים דומים כשביים את “נער קריאה”, “בילי אליוט” ו-“השעות”.
אבל דווקא עם הספר המאוד ויזואלי הזה דלדרי נכשל כאן בגדול, לוקח את הסיפור העצוב הזה למחוזות הקיטש ומייצר סרט עצוב ובנאלי.
זהו סיפורו של אוסקר, ילד יחיד לאביו טום הנקס ולאימו סנדרה בולוק, שחיי המשפחה המושלמים שלו נקטעים ב- 11 בספטמבר 2001 כשאביו יוצא לפגישה באחד המגדלים ולא חוזר. יום אחד מגלה הנער בין חפציו של אביו מעטפה שעליה כתוב השם “בלק” ומפתח בתוכה. הילד מחליט להגיע באופן פיזי לכל אחד ואחד מתוך 700 האנשים בניו יורק שעונים לשם הזה ולמצוא את הקשר שלהם לאבא שלו וגם איזה מנעול המפתח הזה פותח.
למרות שמדובר בשנת 2001 לא שמעו בסרט הזה על המייל או הטלפון.
הסרט מלווה את מסעו העיקש והמטריד של הילד ברחבי העיר, כשהוא מתעקש ללכת ברגל לכל כתובת, ואת המפגשים המוזרים שלו עם כל האנשים שנקראים בלק. באיזה שהוא שלב מצטרף אליו זקן מוזר ואילם, שמגולם ע”י מקס פון סידוב, שהיה מועמד לאוסקר על תפקיד המשנה.
הסרט לא מצליח להעביר את התחכום של הספר ומתעקש להעביר כל סצנה באמצעים הכי קיטשיים ובנאליים: ההאדרה של האב המת, מערכת היחסים המוזרה עם האם הקרייריסטית, או עם הזקן המוזר, נראה שכל סצנה מטרתה היחידה היא לסחוט עוד כמה דמעות מהצופה.
המשחק של תומס הורן, המשחק את הילד, מציל את הסרט ומייצר כמה רגעים מרגשים באמת. אבל באופן כללי מדובר בסרט ארוך להפליא ודביק להחריד (127 דקות!) שהחצי שעה האחרונה שלו מיותרת לחלוטין.
מומלץ רק לחובבי הדרמות העצובות ולמי שאוהבים את קופסת הטישו שלהם קרוב אליהם.
קלישאתי להפליא וקיטשי להחריד.
