לפני ארבעים שנה / מריה ואן ריסלברגה

unnamed (35)“הוא היה תמצית החיים בעיני. זה הכל.

מלבדו, מילאו את חיי האהבה לבעלי וחיבה מלאת רוך לילדתי.

לא חשבתי עליו לעיתים קרובות אבל הוא שלט ברחשי ליבי העמוקים ביותר.

לא רציתי ממנו אלא שיהיה קיים״.

מריה ואן ריסלברגה כותבת על אהבה.

אהבה בלתי אפשרית אבל כל כך אמיתית שממלאה את כל עולמה, גם אם התקיימה רק למשך חודש לפני ארבעים שנה. ספר קטנטן. רגשות גדולים. מהדהדים כמו ״שאון הים בקונכיות״, כמו ״קול צליפה של מפרשים מיטלטלים״. אני קוראת בו ומרגישה כמו בתוך ציור.

״חול ומים עטופים בשמים ענקיים״ הוא מקריא לה שירים.

״אילו דרכים פתלתלות ונועזות נדרשות לשיר כדי להעביר את תחושה של מערבולת פנימית, שבה המילים מוצאות את ההד שייחלו לו״.

סיפור שהוא שירה. אהבה שלמרות שהיא בלתי אפשרית היא אפשרית. ומאפשרת לך לפרוח גם בבדידותך. היא מחזקת אותך בלי צורך בחיזוקים. והזכרון בעצמו מספיק לך.

הלוואי והייתי חושבת שיש אהבה כזו מחוץ לספרים. מחוץ לשירים. ובכל זאת כמה היא יפה.

שתפו:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

פוסטים אחרונים

הכל זה מלמעלה — התערוכה

לא. לא חזרתי בתשובה. אבל מי שעוקב אחרי קצת, בטח כבר יודע שבשנתיים האחרונות אני מצלמת עם רחפן תחת הכותרת #הכלזהמלמעלה.

הילדה הכי קטנה שלי בת 12!

הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 12. כשחשבתי מה לכתוב לך, מצאתי בלוג שכתבתי בתאריך ה-8 בינואר 2012, בדיוק לפני 7 שנים. הוא נקרא “הילדה הכי

סליחה

סליחה, אפשר לבקש סליחה? כן בבקשה הגעת למקום הנכון אנחנו פתוחים כל יום בין תשע לשש ממי תרצי לבקש סליחה? סליחה, לא הבנתי “מהמקום”? “מחברו”?