נתחיל מהסוף. המחזה ״המקרה המוזר של הכלב בדעת לילה״ המבוסס על ספרו של מארק האדון הוא מחזה מבריק.
נדב נייטס נושא אותו על כתפיו עם משחק מופלא ומרגש של כריסטופר, נער סופר אינטיליגנטי אך חסר רגשות עם תסמונת אספרגר שמנסה לפתור את חידת הרצח של הכלב של השכנה. אבל עלילת המתח היא הדבר הכי פחות חשוב בהצגה הזו.
מלאכת מחשבת של אנדר סטייטמנט ושילוב של בימוי מופלא של גלעד קמחי, תפאורה מינימליסטית אך מדוייקת של ערן עצמון ועבודת הוידיאו ארט המצוינת של יואב כהן ביחד עם נדב וצוות השחקנים המצוין, מצליחים לייצר תאור מדויק של מה שעובר במוחו של כריסטופר.
מהרגע הראשון מושלך הצופה לתוך מוחו הקודח של הנער ששומר בכפייתיות באלף מגירות הזכרון שלו שמוצגות גם על הבמה מסה בלתי אפשרית של עובדות, מספרים ותרגילים, רובם לא מאוד הכרחיים. האינטנסיביות שבה הן מוטחות בצופים, ביחד עם הלוגיקה הפנימית של הדמות שחיה על פי חוקים וכללים משלה, מאפשרות לצופים לא רק להבין באופן ברור ומוחלט מה מתרחש שם בתוך מוחו של כריסטופר אלא גם להרגיש אותו, ולכן מאוד מאוד להתרגש.
הקופסאות והקורדינאטות שעל הבמה מייצרות עולם עמוס אך מסודר להחריד, בדיוק כמו מוחו של הלוקה באספרגר והדמויות שנעות כל הזמן על הבמה במין כאוס מסודר מעצימות את תחושת החוסר אונים של הדמות הראשית וביחד איתה גם של הצופה.
התוצאה אינטנסיבית, מאתגרת, מרתקת וקסומה.
לגבי נדב נייטס, במשך כל ההצגה, חיכיתי לשלב מחיאות הכפיים, לא רק בשביל להודות לו על עבודתו הנפלאה, אלא גם בכדי לוודא, שמדובר בשחקן רגיל ולא בבחור בעל תסמונת אספרגר בעצמו שהוכשר למשחק.
כשהשלב הזה מגיע נדמה שכל הקהל שאל את עצמו את אותה שאלה.
הצגה חובה!
