הייתי נותן את כל ימי המחר שלי עבור אתמול אחד.” שרה ג’ניס ג’ופלין, וכך מרגיש גם לורנצו, גיבור הספר ״הזמן שאבד לי״ של פאביו וולו.
לורנצו הוא פרסומאי עשיר ומצליח שיודע הכל. רק לאהוב הוא לא יודע. ואולי הוא רק לא יודע להראות שהוא יודע.
בספר הוא מנסה ללמוד לאהוב את שני האנשים שהוא הכי אוהב בעולם: אביו, שמעולם לא הראה לו אהבה, והאישה שאהבה אותו ועזבה אותו.
כמו בכל ספר טוב, הסיפור הוא רק מסגרת, ומה שהופך אותו למצוין היא הכתיבה.
גיבור הספר הוא קופירייטר ואולי לכן המילים בו כתובות פשוטות לכאורה אבל נוגעות ומרגשות. כבר מההתחלה:
״בגיל 37 אני מביט באבא שלי, שלא הספיק להיוולד, ונזכר במשפט שהיה תלוי בחדר של מרלון ברנדו ״אתה לא חי אם אתה לא יודע שאתה חי״. אבא שלי תמיד ברח ממני, וגם היום הוא בורח. פעם חטפה אותו העבודה, ועכשיו חוטף אותו הזמן, וזה יריב שאיתו אני לא יכול להתמודד. כשהייתי קטן חשבתי שהוא לא אוהב אותי. ואני לא אהבתי אותו. אבל אני אוהב את האיש הזה, שאפילו היום לא מצליח לחבק אותי ולהגיד לי ״אני אוהב אותך״. בעניין הזה אנחנו דומים. למדתי ממנו. גם אני לא מצליח״.
לורנצו יוצא למסע חיפוש אחרי הזמן שאבד לו, ואני מצאתי בו הרבה מעצמי. והמון נחמה