סיומה של שנה אזרחית הוא לא זמן לחשבונות נפש, אבל בהחלט זמן טוב לסיכומים. במהלך השנה נולד לבלוג שלי אח קטן בדמות עמוד האינסטגרם 1life_experience שהתמקד בהמלצות תרבות. בכל יום עולה בו המלצה אחת או שתיים על ספרים וסרטים שאהבתי, מנות שחיסלתי, הופעות שגרמו לי לשיר, תערוכות שפתחו לי את הראש, הצגות שהביאו אותי לדמעות, ועוד מקומות שווים שחייבים לראות. העמוד צבר כבר 2500 עוקבים, והמון תגובות טובות, ויתפתח בקרוב לאתר ואפליקציה אבל זה כבר להקדים את הבאות.
בינתיים רציתי לסכם, עבורכם, אבל בעיקר עבורי, את השנה הזו, שהיתה בשבילי גדושה ומלאה בתרבות- טובה, חדשנית, מרתקת ויצירתית, ובכל כך הרבה כשרון. אז הנה היצירות שהכי עשו לי את זה ב- 2014. הבחירה לא היתה קלה. אבל בחרתי בסופו של דבר את אלו שהכי ריגשו אותי. הכי הפעילו אותי, הזיזו אצלי משהו, והכי חשוב, הכי נשארו איתי עוד זמן רב אחרי הצפיה/קריאה. קבלו אותם במחיאות כפיים סוערות, כולל בונוס של כמה המלצות חדשות:
הסרט: התבגרות 
הסרט, שהוכתר כארוע הקולנועי של השנה וקיבל את הציון העגול 100 ממבקרי קולנוע רבים ברחבי העולם מתאר את תהליך התבגרותו של ילד אחד מגיל 6 עד גיל 18. אלא שבמקום להשתמש במספר שחקנים בכמה גילאים כדי לפרוש את עלילת הסרט, ליהק הבמאי ריצ’רד קלייטר (טרילוגיית לפני/אחרי חצות) את אלר קולטריין לתפקיד הראשי כשהיה בן 6 וצילם אותו במשך 12 שנה! מדובר בפרויקט קולנועי חסר תקדים שהחל ב- 2002 והסתיים רק לאחרונה. מהתשבוחות אפשר להבין שגם התוצאה לא רעה. סוג של קפסולת זמן קסומה ומדהימה.
הסרט הישראלי: אפס ביחסי אנוש 
הסרט “אפס ביחסי אנוש” של טליה לביא קצר פרסים, שבחים וביקורות מעולות באופן אפילו חריג לנוף “הפירגון המקומי”. אבל עיקר הצלחתו מיוחסת לכמות הצופים המדהימה שבאה לראות אותו. הסרט הוא בעיקר קומדיה עצובה, מראה מדוייקת של כולנו שמציפה את הכשלים, הבעיות והעיוותים הקיימים גם היום בצה”ל. את זילות כוח האדם, ניצול מרותֿ ואטימותו של האירגון מול הפרט. טליה מנפצת מיתוסים מנופצים בצורת דיאלוגים שנונים ומדוייקים ודאנה איבגי היא עילוי. יצאתי צוחקת אבל גם בוכה.
סרט אחד לשנה הבאה: את לי לילה 
הסרט המדובר וזוכה הפרסים של אסף קורמן ״את לי לילה״ הוא סיפור משפחתי שמבוסס על סיפור משפחתי. הבמאי נשוי לשחקנית הראשית לירון בן שלוש שגם כתבה את התסריט שמבוסס על המציאות שבה גדלה. לירון היא חלי, צעירה בת 27 שמקדישה את חייה לטיפול באחותה הצעירה גבי, הסובלת מפיגור שכלי. את גבי משחקת דנה אבגי, חברת ילדות של הבמאי, והיא עושה עבודה פשוט מדהימה.
כוחו של הסרט בפשטותו ובישירותו. גבי היא מפגרת לא זוהרת. היא פשוט מפגרת. והיא גם לא תחלץ מהפיגור הזה בסוף הסרט או תתגבר עליו. חלי, לא מקריבה את חייה למען אחותה אלא עושה את זה מתוך בחירה, עד שלעיתים נדמה שאלו החיים היחידים שהיא רוצה. כשנכנס לחייה של חלי זוהר, הוא מקבל את גבי כמו שהיא, להפתעת חלי וכמובן גם הצופים. הגדולה של הסרט בעיני, מלבד המשחק מעורר ההשתאות של דנה אבגי היא הפשטות שבה מוצגת המציאות המורכבת. גם הסצנות הקשות ביותר מוצגות בישירות ובכנות שהיא מצד אחד מכאיבה ושוברת את הלב אבל מצד שני מקבלת ומאפשרת. לכל אחד יש את הקשיים שלו. גם לגבי ולחלי. אבל לכל אחד יש גם את ההזדמנות להיות מאושר. כן, גם לגבי וחלי. האם הן יזכו להשיג אותה? סרט חובה!
הסרט הדוקומנטרי: סופר מנטש
ג’ימי הנדריקס היה זה שאמר לו “אתה יהודי, אתה צריך להיות מנהל ולעשות עסקים”, אז שפ גורדון, שלמד סוציולוגיה ורצה להציל את חלכאי תבל, הקשיב לו והפך לאחד מסוכני האמנים החזקים בארה”ב. ההתחלה הייתה מקרית : גורדון, ילד בן 22 מבית טוב, התגלגל לקליפורניה ופגש במלון קטן את הנדריקס וג’ניס ג’ופלין, שהכירו לו את עולם המוזיקה. הוא התפרנס ממכירת סמים למוזיקאים, אבל החליט שזה מסוכן מדי, ושאולי כדאי שיעשה משהו עם הכריזמה, התעוזה והיצירתיות שכולם אומרים שיש לו. גורדון נחשף בסרטו המצחיק של הקומיקאי מייק מאיירס כאיש עסקים קשוח, רווק שהליבידו מנהל את חייו אבל הוא כמה למשפחה וילדים, איש שניסה כל סם בפלנטה אבל למד בישול טבעוני וחבר לדאלאי לאמה ושלקוחותיו, הכוללים בין השאר את הפינק פלויד, גראוצ’ו מארקס, תום ארנולד ואליס קופר, אומרים עליו שיש לו מגע זהב ולב זהב. אי אפשר להסביר איך יהודי די כעור יכול להכיל כריזמה כל כך גדולה ולגעת בכל כך הרבה אנשים. כולל שרון סטון.
הסרט הדוקומנטרי הישראלי: הנסיך הירוק
הסרט שזכה בפרס הקהל בפסטיבל סאנדאנס ובפרסים חשובים נוספים הוא מותחן דוקומנטרי המגולל את סיפורו של אחד ממקורותיו הבכירים של השב״כ אשר גויס ופעל כמרגל בצמרת החמאס ומתאר את מערכת היחסים המיוחדת בינו לבין המפעיל הישראלי שלו שנמשכה הרבה אחרי ששניהם סיימו את תפקידהם. זהו סיפור מטלטל על טרור, בגידה, בחירות בלתי אפשריות ועל חברות חוצת גבולות. מדהים ומרגש כל פעם מחדש לראות איך המציאות עולה על כל דמיון.
הסדרה: איש חשוב מאוד
אז מה אתם באמת חושבים על יהודה לוי? יהודה לוי חושב שאתם חושבים עליו שהוא “ערס טמבל” (עם קמץ בט’). האמת שגם אני די חשבתי את זה. עד שראיתי את הסדרה של שירלי מושיוף “איש חשוב מאוד”. ועכשיו אני חושבת שלא רק שהוא שחקן מוכשר בטרוף, אולי אחד המדהימים שנראו כאן על המסך, אלא גם בחור עם טונות של הומור עצמי, ובעיקר אומץ לב וכנות שלא רואים בהרבה מקומות. זוהי סדרה על שחקן, כוכב, סלב, שהיה בזוגיות מתוקשרת של 5 שנים עם כוכבת גדולה, עד שהיא בגדה בו והם נפרדו. ולשחקן הזה קוראים יהודה לוי! אז אם עוד לא ראיתם תעשו לעצמכם טובה ותלכו לשנות את דעתכם על יהודה לוי. או לפחות להכיר אותו יותר טוב. ועל הדרך להנות מסדרה מצוינת.
הספר: טירת הזכוכית
אם יש דבר אחד בטוח בעולם הזה, לפחות בכל הקשור בהורות, הוא שכל ההורים אוהבים את הילדים שלהם הכי בעולם, ושואפים להיות הורים טובים לילדיהם האהובים. לכן, הם יעשו ככל שיכולתם ויתאמצו הכי בעולם, כדי שלילדים שלהם יהיה טוב. וחם. ונעים. ובטוח. ושבע. עם הידיעה העמוקה הזו התחלתי לקרוא את סיפורה האמיתי של ג’נט וולס, בת למשפחת נוודים אמריקאית בשלהי שנות ה-60. ומה שמדהים בספר המדהים הזה, הוא שהידיעה העמוקה הזו על הורות כפי שאנחנו מכירים אותה מתערערת לגמרי במהלך הספר. אבל, וזה עוד יותר מדהים, בלי לעורר יותר מדי כעס, בלי לעורר שנאה. אכזבה זה כבר סיפור אחר אבל גם היא מגיעה בשלב הרבה יותר מאוחר. מלווה בהרבה מאוד חמלה.
ההורים של ג’אנט הם הורים “משוגעים”, שמעירים את הילדים באמצע הלילה בכדי לצאת למסע קסום לארץ אחרת. שמלמדים את הילדים לירות חיצים וגם באקדח טופי שלו, ובעיקר מלמדים אותם לחבק את החיים ללא פחד ושלכל מסע יש להתייחס בתור הרפתקה. הורים כאלה שילדים מעריצים, שחיים בלי חוקים, בלי תכנון, בלי חשבון. גם כשהבלי תכנון הזה מוביל לחיים בתת תנאים. בחורבות במקום בתים, בתנאי אקלים קשים, בתנאים סניטריים איומים, במחסור תמידי במזון ומצבי רעב תמידיים, בשונות חברתית עצומה שגוררת השפלות ודחיה. ספר מרתק ומטריד. חובה לכל הורה, ולכל ילד. ספר שמשאיר אותך להתמודד עם השאלה: עד כמה ההורות, טובה או רעה ככל שתהיה, בכלל משפיעה או משתקפת בילדים שלך.
הספר הישראלי: טווס בחדר המדרגות
שלושה ילדים היו למיכה ולבנה עמיזדה – איב, סאן ולורן, עמיזדה. “מופת של פרובנציאליות וחוסר מודעות”. מיכה עמיזדה, יפה התואר, שפעם היה נגר מחונן, אלמן, התאבד אל מול עיניהם של שלושת ילדיו במטבח ביתו, מטבח שמעולם לא היו בו מאכלים טעימים, שמעולם לא היה נקי באמת. חווי, שהיתה פעם איב, סאני ולורנה מנסים לקיים שבעה נורמלית בדירה שבה גדלו, שלא היה אפילו דבר אחד נורמלי במהלך כל ילדותם. קשה היה לי לקרוא את הספר הזה. אבל ביקשו ממני שלא אוותר. אז לא ויתרתי. ונאבקתי. קצת כמו שחווי נאבקה. לשרוד את הכאב הזה, שחודר לך ללב ולא מרפה.
מה שגרם לי להצליח בסופו של דבר, הוא כשרון הכתיבה באמת יוצא הדופן של גלית דיסטל אטבריאן, שבנתה דמויות כה אומללות אבל באותה נשימה גם כובשות, מלאות הומור מושחז, וכנות מכאיבה שגורמת להן להכנס לך ללב ולא לזוז משם. החומרים הקשים ביותר מהם עשויים החיים בתא המשפחתי של משפחת עמיזדה, המתנהלים בסודיות רבה בתוך הדירה ההיא ברמת גן, מוגשים בכתיבה קלילה ובאמת משובחת, שמאפשרת לצלוח גם את החיים האלה, שלהם. ספר לא קל, אבל מדהים ואפילו חשוב, ובהחלט מתגמל.
ספר אחד לשנה הבאה: כנפיים שחורות למלאך שלי.
זהו הספר הראשון בסדרת הנואר של זיקית, והוא מתואר כרומן בלשי אפל. אבל מבחינתי הוא הרבה הרבה יותר מזה. עלילת המתח המסופרת בלשון קצרה, תמציתית, שבורה לעיתים, אך נהדרת מפי הגיבור עטופה באוירת אמריקה של שנות ה-50 ולמעשה עוסקת בשאלות מהותיות כמו איך אנשים מתחברים, איך מודדים נאמנות, מה עושה לאדם התשוקה לכסף ולעושר וכמובן שאלת השאלות: מה זאת אהבה? ספר על האנשים שבשולי החברה, ועל הסודות שהם מסתירים, לפעמים אפילו זה מזה.
את העלילה אני ממש לא רוצה לגלות לכם כי ההתפתחויות הבלתי צפויות והטוויסטים בה, והעובדה שאתם לא מסוגלים אפילו לדמיין את מה שהולך לקרות כאן, הם חלק בלתי נפרד מההנאה הצרופה של הקריאה בספר הזה. אגלה לכם רק שמדובר, כמו תמיד במערכת יחסים בין גבר ואישה, שמתחיל במלון דרכים ישן ומצוקמק, אך מסתיים בסוף הספר בדרמה גדולה:
להמשך קריאה: http://1-life.co.il/?p=14199
הצגה: רודף העפיפונים, סטודיו יורם לוינשטיין
חברה שלחה אותי לראות את ההצגה “רודף העפיפונים” של בוגרי שנה ג’ בסטודיו של יורם לוינשטיין. היא הבטיחה לי “חוויה בלתי נשכחת” וגם קיימה. זה התחיל בחיפוש הסטודיו הממוקם בלב שכונת התקווה ובתחושה כי דקה מהמקום הכי מרכזי בתל אביב, הגעת לעולם אחר, שאין בו הרבה תקווה. זה המשיך בכניסה לסטודיו הצנוע שלא לומר דל, וזה נגמר בתחושות עילאיות של התרגשות, התפעלות והשראה. זהו העיבוד הראשון והיחיד בעברית לסיפורו הנפלא של חאלד חוסייני על שני חברים, בנו של איש עסקים מכובד, ובנו של המשרת שלו, שרודפים אחרי עפיפונים, וגם אחרי גורלם. את הסיפור כולנו קראנו אבל העיבוד הבימתי של נעם שמואל הוא קסם של ממש. באמצעים דלים ביותר בונים השחקנים בגופם ובכשרונם תפאורה ססגונית ומיוחדת ומאירים את הבמה בעושר פנטסטי. והמשחק, שהוא כמובן העיקר, בעיקר של אבי אזואלי, מתן שביט והלל קפון, הוא מרגש ממש. לא פחות. תזכרו את השמות האלה. מעבירה אליכם את ההבטחה לחוויה בלתי נשכחת.
הופעה: הרולינג סטונז
אז כגודל הציפיות, הפעם לא היו אכזבות בכלל. הרולינג סטונז הרימו את הפארק באויר ולמרות החמסין הנורא הצליחו לחמם את האוירה עוד ועוד. מיק ג’אגר קיפץ וריקד לו כנער בן 16, הקהל החזיר קפיצות משל עצמו, הלהיטים הגיעו זה אחר זה, כשהם מופרעים רק ב”ערב טוב תל אביב” שאמר מיק כל חמש דקות. היה היסטרי. היה היסטורי. היתה הופעה מעולה.
הופעה אחת לשנה הבאה: רובי וויליאמס
אז רובי וויליאמס רוצה לבדר גם אותנו. איזה כייף לנו. שוק ההופעות הבינלאומיות עולה עוד שלב כשאחד מכוכבי הפופ הכי מצליחים בכל העולם מגיע לישראל ואף מכבד אותנו בהופעה הסוגרת את הטור החדש שלו ב- 2 למאי. אז מה אם שמו נקשר באלף שערוריות? אז מה אם אומרים שהטור הקודם שלו היה קצת פחות? לא נראה לי שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו לפספס הופעה כזו.
מחול: החור של להקת בת שבע
אחת העבודות השוות בעיני של אוהד נהרין ובת שבע בכלל, עלתה השנה על במה מתומנת באולם ורדה בסוזאן דלל. נהרין משתמש בחלל יחודי כשחקן מרכזי, בפסקול מדהים ובעיקר ברקדנים הוירטואוזים שלו, כדי להעניק לקהל חוויה מיוחדת במינה. בגלל צורת הישיבה, הקהל מרגיש חלק מהיצירה וכל אחד יכול לבחור את נקודת המבט שלו: פחד ומתח, מיניות ותשוקה, חום וקור, ניכור ואהבה. לא משנה איך תסתכלו עליה, מדובר ביצירה מרתקת ומרגשת, אשר מצליחה להפתיע, יותר מפעם אחת גם צופי מחול וותיקים.
עד שלא רואים את עבודות הנייר של כרמל אילן לא מאמינים. לא ממש מצליחים להבין איך היא עושה את זה, איך היא מייצרת את הקסם הזה? אבל גם כשזה לא ברור, הקסם עובד. כשמסתכלים מקרוב, הנופים המרצדים מורכבים משורות צפופות של נייר שהיא מקפלת ומצרפת יחד בעבודה סבלנית וממושמעת. אבל כשמתרחקים, הקסם קורה. אלפי הניירות המקופלים מצליחים לייצר תחושה של תנועה מתמדת. בעבודה שאתם רואים ושאני הכי אוהבת שנקראת ״עץ ברוח״ אני ממש יכולה להרגיש את הרוח מנשבת. וזה עושה לי צמרמורת. ניירות שהיו פעם עץ, שהפכו לסיפורים שמישהו פעם סיפר למישהו, חוזרים לספר סיפור שהקריאה בו הופכת להתבוננות. אני יכולה להתבונן בהם שעות. התערוכה ״שדה של נייר” התערוכה מוצגת במוזאון וילפריד בקיבוץ הזורע עד סוף פברואר.
המציאות לא מפסיקה להכות אותנו בתמונות של הרס וחורבן, שלרוב מעלות בנו תחושות עצב וסלידה. האמן אורי גרשט בוחר להראות לנו גם את הצד המרהיב של החורבן, ויוצר הרס עוצר נשימה ביופיו. נקודת המוצא של התערוכה ״רסיסים״ שנפתחה היום במוזאון תל אביב היא הפרחים באגרטל של יאן ברויגל מהמאה ה-17. הפרחים מתארים רגע אוטופי של פריחה אינסופית, אבל למעשה נידונו לנבילה הבלתי נמנעת ממש כמו החיים עצמם. גרשט מקצין את המציאות הכוזבת הזאת, כאשר הוא מייצר זרי פרחים באותו סגנון ומטמין בתוכם מטעני דינמיט זעירים ומפוצץ אותם לרסיסים. בשלב שני הוא בונה מסביבם קירות-מראה ומפוצץ את המראות. המראה המתקבל, שאפילו ליוצר אין עליו שליטה, הוא אכן עוצר נשימה. התוצאות, המוצגות גם בוידאו וגם בסטילס עוסקות במניפולציה, כורכות ביחד יופי וקטסטרופה ועוסקות בשאלות של טבעי ומלאכותי, שבריריות ומוות, והדברים הסמויים מן העין. אחת התערוכות המרהיבות של השנה. חובה
http://instagram.com/1life_experience – באינסטגרם
https://www.facebook.com/pages/1-life/226247667428332?ref=hl – בפייסבוק
