המסע שלי בעקבות ניקי דה סנט פאל

התערוכה של האמנית הידועה ניקי דה סנט פאל שראיתי השבוע בגרנד פאלה בפריז, הציפה בי מגוון רחב של רגשות, אבל בעיקר היממה אותי.

מי שישבה לי בראש בתור האמנית המסחרית, הצבעונית, זו שהפסלים שלה מככבים בעיקרי בגני שעשועים של ילדים, כמו פסל המפלצת בירושליים, או במזרקה שליד מוזאון פומפידו, התגלתה לי כאמנית מגוונת, פמיניסטית לוחמת, ובעיקר כאישה מרתקת שסיפור החיים המורכב שלה היה שזור באופן סבוך ויוצא דופן עם האמנות שלה.

אז הנה כמה דברים שגיליתי על ניקי דה סנט פאל בתערוכת החובה הזו ועל האמנות שלה, שהפתיעו אותי וריגשו אותי והעבירו אותי חוויה מרתקת, כמו שאני אוהבת. אנסה לשתף אתכם במסע הקטן שעברתי.

בצעירותה היא היתה יפיפיה, בת עשירים, נערת זוהר, דוגמנית דקיקה, שהתנוססה על שערי המגזינים הכי חשובים בעולם. אבא שלה אנס אותה בגיל 11, היא ברחה מהבית בגיל 18, התחתנה עם מישהו שהכירה מגיל 12, וילדה בת ובן. היא עברה התמוטטות עצבים ואובחנה כסכיזופרנית, עזבה את בעלה בשביל גבר אחר, נטשה את שני ילדיה, אבל האמנות שלה בלתי נתפסת בחיותה, ביצירתיות שלה וברגש שהיא מצליחה ליצור אצל צופיה.

כבר בעבודותיה הראשונות היא השתמשה בחומרים "ילדותיים" בכדי לייצר עבודות עמוסות, אך מלאות אמירה. כמו בדמות התלויה כצלובה, ירכיה פסוקות וערוותה חשופה שהיא מפרשת כזונה בביריות. הדמות עשויה מבובות, חיילים, פרחי פלסטיק, מטוסים, אקדחים, רובים, ועוד צעצועים לרוב, ותלויה כך שערוותה תכנס לצופה לתוך העיניים.

 

 

 

 

 

במקביל להתאהבותה בפסל ז'אן טיגלי, שבשבילו עזבה את בעלה, היא התחילה לשחק באש. תרתי משמע. מושפעת מעבודות הפיצוצים של טינגלי היא התחילה לירות ברובים. אמיתיים. היא הכינה משטחים עם תבליטים, ותלתה אותם על הקיר כשמעליהם שקיות צבע, סבון, מיץ עגבניות ועוד, ואז התחילה לירות. החומרים השפריצו, נזלו וטפטפו על התבליט, ויצרו מיצגים מדהימים של אקראיות שנוצרת מתוך אלימות מכוונת. היא כל כך נהנתה שהזמינה אמנים נוספים לסשנים של היריות ואף תיעדה אותם בוידאו, מה שהיה די נדיר בתחילת שנות ה-60 טרום עידן הסלפי.

באמצע שנות ה-60 היא התחילה ליצור את הנאנות – פסלי נשים שמנות, מגודלות חזה, ישבן וירכיים, אבל עם ראש קטנטן, עליזות, צבעוניות, סקסיות ובטוחות בעצמן מאוד. (מחווה לאלמה דישי?) ומכוסות פרחים לבבות ונצנצים. הדוגמנית הדקיקה, שלא לומר השדופה, יצרה את הנשים שלה גדולות מהחיים. בראיונות איתה היא מספרת שהיא מזדהה עם דמויות הנשים שהיא מייצרת. שהן כבר לא קורבן. שמגיעה להן תשומת לב. שמישהו ישים אותן במרכז החברה. שהן יכולות לקפוץ ולעוף אם הן רק רוצות. שהן תמיד שמחות. עוד שערוריה קטנה היא מייצרת כשהיא יוצרת את ה- Black Nana, הנאנה השחורה הראשונה בהשראה של רוזה פארקס.

ב- 1966 הציגה ניקי במוזאון לאמנות מודרנית בשטוקהולם את הנאנה הגדולה מכולן. מדובר במיצב שבו הנאנה שוכבת על גבה ברגליים פסוקות, ובינהן נמצא השער דרכו נכנסים המבקרים אל התצוגה שבפנים. זוהי מבחינתה האישה הגדולה בעולם. הקתדרה, המפעל בו הכל נוצר, היכל התענוגות.

על היחסים עם הוריה וילדיה אפשר ללמוד מהסרט באורך מלא שעשתה בשנות ה-70 "Daddy", שעסק בגילוי עריות במשפחה ומסדרת הפסלים "אמהות מסרסות". באחד מהם נראית אישה מבוגרת, מלאה כרגיל אך בכלל לא אטרקטיבית, יושבת מול שולחן איפור. ככה היא זוכרת את אימה, היא אומרת, שלא ממש התייחסה לאמנות שלה ברצינות. "כל האמהות מסרסות את ילדיהן היא אומרת. אמא שלי סירסה אותי ואני את ילדיי..

מאמצע שנות ה-70 ועד סוף חייה ב- 2002 היא מקדישה את זמנה להקמת פארקים ומיצגים ברחבי העולם בהם היא משלבת את הנאנות שלה ודמויות נוספות כדי לייצר פארקי משחקים ושעשועים לילדים ולמבוגרים. מהמפורסמים שבהם פסל המפלצת בירושליים והפארק בגן החיות התנכי בירושליים וגן קלפי הטארוט בטוסקנה, שנעשה בהשפעה מובהקת של גאודי, אחד האמנים הנערצים והמשפיעים עליה ביותר. בתקופה זו בעצם מתקבע מעמדה כאמנית מסחרית, צבעונית ואופטימית, שיודעת היטב ליחצן את עצמה ואת האמנות שלה, תדמית שרחוקה מרחק רב מהתדמית הלוחמנית, הפמיניסטית, המשוגעת, שהיתה לה בתחילת דרכה.

 

נראה לי שהתערוכה הזאת רצתה להחזיר לתודעה את האמנית הגדולה והחשובה שהיתה בתחילת דרכה, ולא לתת לה להשאר בזכרון כיוצרת המגלשות לילדים.

כך, וגם כך, היא היתה אישה מורכבת ואמנית מדהימה, והמסע בתערוכה שלה, היה עבורי חוויה מרתקת. מקווה שגם קצת לכם.

 

2 תגובות בנושא “המסע שלי בעקבות ניקי דה סנט פאל

  1. פינגבאק: עוד תערוכות שחייבים לראות בפריז | | 1-life1-life

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *