אתמול ראיתי את הסרט הצרפתי ״המנצחים״ שחשוד בנפילה לכל הקלישאות השחוקות: מערכת היחסים המורכבת והכואבת של אב ובנו הלוקה בשיתוק מוחין, עומדת בפני תפנית כשהבן מבקש מהאב שישתתפו יחד בתחרות איש ברזל. אבל בזכות משחק מצויין, צילום מדהים והמנעות מרגשנות יתר, הסרט עובד ואף מרגש.
הסרט מבוסס על סיפורם האמיתי של דיק וריק הויט, אב אמריקאי ובנו הסובל משיתוק מוחין, שהשתתפו יחד בתחרויות ספורט שונות, מה שמוסיף להתרגשות, אך לא לתחושת האוטנטיות. מי שמבין קצת בספורט אתגרי בכלל ובתחרויות איש ברזל בפרט, לא יכול שלא להבחין שהסרט חוטא למציאות ואינו מביא לידי ביטוי את גודל המאמץ הנדרש בכדי להתאמן לתחרות בסדר גודל כזה ובכדי להשתתף בה. גם הציוד שבהם משתמשים גיבורי הסרט שאותו הם בונים בגראז’ הביתי הוא מיושן ולא נראה סביר שהם יכולים באמת לסיים בו מרוץ שכולל 4.2 ק”מ שחיה, 180 ק”מ אופניים ועוד ריצת מרתון של 42 ק”מ.
הבמאי הצרפתי טאברנייה מעתיק את הסיפור האמריקאי לדרום צרפת, לאזור הררי, שיופיו, והצילומים שלו עוצרי נשימה, מה שהופך אותו, ביחד עם צילומים מדהימים מתוך תחרות איש ברזל אמיתית שנערכה בניס, לאחד הממדים החשובים ומהנים ביותר בסרט.
מצד שני המשחק יוצא הדופן מעורר אמפטיה ענקית לשני השחקנים, זאק גמבלאן, שמשחק את האב המתוסתל, שאינו מסוגל להביט לתוך עיניו של בנו הנכה, ומתחמק ממנו בכל הזדמנות, ופביאן הרו, שמשחק את בנו בן ה-17, שגם הוא, כמו הדמות שהוא משחק ז’וליין, סובל משיתוק מוחין. ברקע פועלות סופי (סופי דה פורסט), אחותו הבוגרת של ז’וליאן, שלה יחסים חמים עם אחיה, וקלייר (אלכסנדרה לאמי), האם הדאגנית, שעליה נופל כל עול הטיפול בז’וליין, ושהנתק בינה ובין בעלה מתקיים במקביל לנתק שלו עם בנו.
מהרגע שז’וליין מצליח לשכנע את אביו הסרבן, שהיה בעברו איש ברזל מצליח, להשתתף איתו בתחרות, הסרט שוב מקבל תפנית קלישאתית ומספר את סיפור האימונים והקרב. אלא שבזכות הבימוי העדין וההמנעות מרגשנות יתר, ואפילו ששם הסרט מרמז לנו, כך אנו מניחים, על התוצאה הסופית, הסרט מצליח להחזיק את הצופה ובעיקר לרגש.
הסרט באמת נוגע לב, גם בגלל הטיפול בנושא המשפחתי, ההתמודדות של המשפחה עם ילד נכה וההשפעה של הנכות הזו על כל אחד מבני המשפחה, אבל בעיקר בגלל המשחק המצוין של שני הגיבורים הראשיים, בעיקר של הילד הלוקה בעצמו בשיתוק מוחין, אבל הוא כובש באופן מיידי את המסך ואת הלב.
אני לעיתים הרגשתי שהטיפול בבעיות המשפחתיות, כמו גם הצגת האימונים לתחרות, היו קצת שטחיים, וגם התקדמות העלילה היתה קצת צפויה מדי. למרות זאת המשחק המדהים, הצילום המדהים והנופים המדהימים, שמצטרפים לדילמה המשפחתית המעניינת, הופכים את הסרט לשווה צפיה ביותר. מומלץ.
