סוס אחד נכנס לבר / דייויד גרוסמן

ספר חדש של דייויד גרוסמן על סוס אחד שנכנס לבר?? על הופעת סטנדאפ במרתף בנתניה? בלי מוות? בלי כאב שחודר לעצמות?

כבר כשקראתי את ההקדמה של הספר הבנתי שזה לא ממש יכול להיות. שכושי לא משנה עורו ובטח לא דיוויד גרוסמן. אבל ההתחלה היתה מבטיחה:

“ערב טוב, ערב טוב, ער–ב טוב קֵיסַריָ–ה!!!

הבמה עדיין ריקה. הצעקה מהדהדת מאחורי הקלעים. היושבים באולם משתתקים אט־אט ומחייכים בציפייה. איש דל גוף, נמוך וממושקף, מעופף לבמה מדלת צדדית כאילו הושלך משם או נבעט. הוא כושל עוד כמה צעדים על הבמה, כמעט נופל, בולם את עצמו ברצפת העץ בשתי ידיו, ואז, בתנועה חדה, הוא זוקר את עכוזו למעלה. צחוק פזור בקהל ומחיאות כפיים. אנשים עדיין נכנסים מחדר־המבואה, מפטפטים בקול רם. גבירותי ורבותי, מכריז בפה קפוץ גבר שיושב ליד שולחן בקרה ומפקח על התאורה – קבלו במחיאות כפיים את דוֹבָלה גִ’י. האיש על הבמה עדיין כפוף בתנוחה קופית, משקפיו הגדולים נחים עקום על אפו. הוא מפנה את פניו לאט אל האולם, מביט ארוכות, לא ממצמץ.

– אה, הוא רוטן, לא קיסריה, מה? קולות צחוק. הוא מזדקף לאט ומנקה את כפות ידיו מהאבק. עוד פעם זיין אותי הסוכן שלי? נשמעות קריאות מהקהל. האיש נועץ מבט מזועזע: מה זה? מה אמרתם? אַת, שולחן שבע, כן את, מַבְּרוּק על השפתיים, יָפֶה לָך! האשה מצחקקת ומסתירה את פיה בכף ידה. הוא עומד בקצה הבמה, מנדנד קלות את גופו קדימה אחורה. תהיי רצינית, חומד, באמת אמרת נָתַניה? עיניו מתרחבות, כמעט ממלאות את עדשות משקפיו: תני להבין, את אומרת לי פה בדעה צלולה ובמצח נחושה שאני אשכָּרה עכשיו בנָתַניה ועוד בלי שכפ”ץ? הוא משַׂכל את ידיו באימה לפני ערוותו. הקהל שואג בהנאה. פה־ושם עפות שריקות. עוד כמה זוגות נכנסים, ואחריהם חבורה קולנית של גברים צעירים, כנראה חיילים בחופשה. האולם הקטן מתמלא. מכרים מנופפים זה אל זה. שלוש מלצריות בשורטס ובגופיות סגולות־זוהרות יוצאות מהמטבח ונפוצות בין השולחנות.

– בּוֹאנה, שפתיים, הוא מחייך אל האשה בשולחן שבע, עוד לא גמרתי איתך, בואי נדבר על זה… לא, כי את נראית לי דווקא בחורה רצינית וגם עם טעם מקורי, אם אני מבין נכון את עיצוב השיער המעניין שעשה לך – תני לי לנחש, המעצב שהביא לנו את המסגדים בהר־הבית וגם את הכור בדימונה? צחוק בקהל. ואם אני לא טועה, אני מריח פה גם יַמבָּה כסף… צדוק־צדקתי? אה? הקַרצִיוֹן העליון? לא? ממש לא? אני אגיד לך למה, כי אני רואה פה גם בּוֹטוֹקס רב־תפארת, וגם הקטנת חזה שלגמרי יצאה משליטה. תאמיני לי, את הידיים הייתי חותך למנתח הזה.

– בינינו, אחים שלי, עכשיו הייתי צריך לשים יד על הלב ולהגיד לכם איך אני מת, מת על נתניה, אמת? אמת, עונים לו כמה צעירים מהקהל. ומה־זה מתאים לי להיות איתכם ביום חמישי בערב באזור התעשייה הקסום שלכם, ועוד בקומת מרתף, בול על מרבצי הרָדון האטרקטיביים, ולהוציא לכם שרשרת בדיחות מהתחת, אמת? א-מת! מחזיר הקהל במלוא גרונותיו. לא אמת, קובע האיש ומחכך את ידיו בהנאה, הכל פַארְשׁ, חוץ מהתחת, כי האמת אני אגיד לכם, לא סובל את העיר שלכם, מפחידה אותי מוות הנתניה הזאת, כל בנאדם שני ברחוב נראה לי משתתף בתוכנית להגנת עדים, וכל בנאדם שלישי מחזיק בבגאז’ את הבנאדם הראשון מגולגל בניילון שחור. ותאמינו לי, אם לא הייתי צריך לשלם מזונות לשלוש נשים מקסימות, ועוד לאחד־שתיים־שלוש־ארבע־חמש – חמישה ילדים, חַמסָה, הוא מטיח בפרצופו של הקהל כף יד פשוטת אצבעות, נשבע לכם, עומד פה לפניכם הגבר הראשון בהיסטוריה שחטף דיכאון אחרי לידה. חמש פעמים דיכאון אחרי לידה. בעצם ארבע, כי שניים היו תאומים. בעצם חמש, אם סופרים גם את הדיכאון אחרי הלידה שלי. ובכל־זאת, דבר אחד טוב יצא לכם מכל הבלגן הזה, נתניה המרגשת־בערים, כי אִם לא הערפדים שלי עם שינֵי־חלב, אין, אין מצב שהייתי כאן הערב בשביל השבע־מאות חמישים שקל שיואב משלם לי בלי חשבונית ובלי מלה טובה. אז יאללה, אחים שלי, מתוקים שלי, בואו נחגוג הערב, נעיף את הגג, כפיים לנתניה המלכה!”

ההמשך כמובן לא בדיוק מצחיק, ואפילו ממש לא. אבל דייויד גרוסמן הוא אמן המילים ואמן הסיפורים, וגם כשהוא מספר סיפור שכולו מתרחש בשעתיים של מופע סטנד אפ בנתניה שהולך ומשתבש לעיני הקהל, זה מרתק, זה מפחיד, זה מצמית, אבל זה סיפור מצוין!.

היטלטלתי ביחד עם הקהל בנתניה בסערה הרגשית שבין שאגות הצחוק לבין תיפופי הבוז לבין חוסר היכולת להתנתק מהסיפור האנושי קורע הלב של האמן הזה, שבא לספר אותו לקהל שלו ויהי מה.

 

שתפו:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

פוסטים אחרונים

הכל זה מלמעלה — התערוכה

לא. לא חזרתי בתשובה. אבל מי שעוקב אחרי קצת, בטח כבר יודע שבשנתיים האחרונות אני מצלמת עם רחפן תחת הכותרת #הכלזהמלמעלה.

הילדה הכי קטנה שלי בת 12!

הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 12. כשחשבתי מה לכתוב לך, מצאתי בלוג שכתבתי בתאריך ה-8 בינואר 2012, בדיוק לפני 7 שנים. הוא נקרא “הילדה הכי

סליחה

סליחה, אפשר לבקש סליחה? כן בבקשה הגעת למקום הנכון אנחנו פתוחים כל יום בין תשע לשש ממי תרצי לבקש סליחה? סליחה, לא הבנתי “מהמקום”? “מחברו”?