הסרט “אפס ביחסי אנוש” של טליה לביא נמצא בימים האחרונים ברף העליון של הבאזומטר הקולנועי המקומי, סרט שקוצר שבחים וביקורות מעולות באופן חריג אפילו לנוף “הפירגון המקומי”. הלכתי לראות והבנתי למה.
כמו כל דבר בצבא גם הסרט מתחלק לשלושה סיפורי משנה שמתרחשים ביחידת שלישות בבסיס בדרום הארץ:
הסיפור הראשון מתאר את קורותיה של דפי ששאיפתה המרכזית בחיים הוא לעזוב את הבסיס ולשרת בקרייה בעיקר בכדי שיהיו לה סוף סוף “חיים”.
הסיפור השני עוקב אחר ניסיונותיה של זוהר (דאנה אבגי) – קיבוצניקית נוקשה ומופנמת שרוצה להיות כמו כולן ועסוקה בצורה מעוררת רחמים בנסיון לאבד את בתוליה.
הסיפור השלישי מתמקד בסיפורה של המפקדת שלהן, קצינת השלישות רמה, שרצונה להכרה ולקידום במיסגרת הצבאית הוא כל כך נואש שהיא לא מצליחה לראות כיצד היא פוגעת באנשים הקרובים לה.
אם בעלילה הראשית ניתן להתחבר לדמות אחת, בדרך כלל האנדרדוגית, הרי שיופיו של הסרט הזה הוא בכך ששלוש עלילות המשנה מייצרות זום נוסף על כל אחת מהדמויות, זום שמאפשר לצופה להתאהב בהן: בפחדים, בחולשות ואפילו בטירוף שלהן שהוא מוכר כל כך על רקע התפאורה המאוד אותנטית של מוצב מוזנח ורחוק במונחים לא רק גיאוגפיים אלא גם במונחים תודעתיים.
שלושת הדמויות בדרכן הן דמויות טראגיות וקומיות גם יחד והסרט הוא בעיקר קומדיה עצובה, מראה מדוייקת של כולנו שמציפה את הכשלים, הבעיות והעיוותים הקיימים גם היום בצה”ל: את זילות כוח האדם, את ניצול המרותֿ ואת אטימותו של האירגון מול הפרט הקטן. טליה לביא מנפצת מיתוסים מנופצים ועושה זאת בעזרת דיאלוגים שנונים ומדוייקים ודאנה איבגי היא עילוי.
יצאתי צוחקת אבל גם בוכה..
צחקה ובכתה: גילי טל.
