השבוע התקנאתי מאוד ברענן שקד. לא בגלל שהוא כותב כל כך טוב, למרות שגם בזה אני מקנאה, אלא בגלל שקראתי שהתקלקל לו האייפון. בתור מחפשת חוויות ידועה גם אני רציתי לחוות את החוייה המטלטלת הזו ולכן, בצרוף מקרים מוזר, ממש כמה ימים אחריו, נפל לי האייפון.
אני יודעת, לכל אחד נופל האייפון לפעמים. לי זה קורה לפחות פעמיים בשבוע. אבל הפעם, הוא גם נפל וגם התפוצץ לרסיסים. ואף על פי כן, המשיך לעבוד כמו גדול. אמנם בכל פעם שהעברתי את האצבע על המסך היא חזרה אלי מכוסה בדם, אבל מה זה קצת דם לעומת חיי נצח.
אחרי שנרגעתי מהשמחה על חיי הנצח, קלטתי שהאייפון אמנם עובד, אבל זה די לא נוח לקרוא את האותיות מבין השברים והפיצוצים, ולכן לא הססתי לרגע, ביטלתי בהנף סמס מוכתם בדם את כל התוכניות שהיו לי להמשך היום ושמתי פעמיי למרפאת האייפונים הסמוכה למקום מגוריי.
נכנסתי למרפאה והצגתי בפני הרופא התורן את הפציינט החולה ובליבי תחינה – “האם תוכל להפוך אותו לבריא?” הרופא, שנראה בן 22 והיה באמת בן 23, לבוש סווצ’רט פסים של אדידס במקום חלוק לבן, לקח את הפציינט בידיו, בחן אותו ארוכות, משהו כמו עשר שניות ואמר – “הלך לך המסך”. “אה”, אמרתי לו, “בשביל זה הלכת ללמוד שבע שנים רפואה??” הוא לא טרח לענות לי כי בדיוק נכנסה לו שיחה דחופה שבה מישהו מבוהל דיווח לו שה- wifii שלו הפסיק לעבוד..
“אז מה עושים?” שאלתי בחרדה, תוך שאני מדמיינת בעיני רוחי את טקס ההלוויה שאערוך ליקר לי מכל, ואיך יבואו כולם לחלוק לו כבוד אחרון, ואיזה טקס מכובד זה יהיה, שאקריא בו את אחד משיריו הידועים של המשורר הידוע סטיב ג’ובס, ושלומי שבן יבוא עם הגיטרה לשיר את “ערב לזכרי”.
הרופא עם הסווצרירט פסים של אדידס קטע את מחשבותיי ואמר: “להחליף מסך יעלה 800 ש”ח ויקח בערך חצי שעה”. 800 ש”ח?? אמרתי בצעקה, למרות שהייתי מוכנה לשלם גם 8000 ש”ח בשביל לקבל את האייפון שלי בחזרה, הוצאות ההלוויה היו עולות לי הרבה יותר.. “כן, הוא אמר. אם היה לך אייפון 4 זה היה עולה רק 300 ש”ח, אבל אייפון 5s זה כבר סיפור יקר. מדובר בתרופה שהיא מחוץ לסל”. “אוקי” הנהנתי, “ומה זאת אומרת חצי שעה?” מבחינתי לתקן אייפון זה שווה ערך לתיקון חללית לפני השיגור לחלל. בוודאות משהו שלוקח לפחות שבע שנים ללמוד ובטח לא משהו שאפשר לעשות בחצי שעה..! “פשוט יש לי קצת עומס”, אמר לי הרופא בכובד ראש, “אבל אולי אצליח אפילו ב-20 דקות”..
הפקדתי בידיו החסונות את הפציינט ופניתי לפינת ההמתנה. ראיתי שהרופא מכניס אותו לחדר הניתוח וחשתי איך הדלת הכפולה עם החלונות העגולים נסגרת לי בפנים. הייתי חייבת לצאת לעשן סיגריה, אבל אז נזכרתי שמעולם לא עישנתי. דיברתי לעצמי בלב ושיננתי לעצמי את המנטרה: זה רק חצי שעה, זה רק חצי שעה, זה רק חצי שעה! הרי הכנת את עצמך לניתוח שיערך לפחות שלוש ארבע שעות, אז מה זה חצי שעה בשבילך??
בעודי משננת את המנטרה, רציתי להסתכל בשעון כדי לבדוק כמה זמן כבר עבר אבל אז זה הכה בי. אין לי שעון. יש לי אייפון שאומר לי מה השעה. אבל עכשיו אין לי אייפון. אז אני לא יודעת מה השעה. וגם הילד לא יכול להתקשר אלי מביה”ס להודיע לי שהוא לא מרגיש טוב, איש המשלוחים מהסופר לא יכול להתקשר להגיד לי שהוא בדרך, אין לי מושג מה מזג האויר עכשיו בלונדון, כמה צעדים עשיתי בהלוך ושוב הזה בתוך המרפאה, לא יכולה להזמין מונית, גם לא פיצה, אם הפצצה האיראנית תצא לדרכה לא אוכל לקבל על זה התראה מוואלה ואם נינט תצבע את השיער לירוק אני אף פעם לא אדע מזה! אני מנותקת! אני מבודדת! אני בצינוק קטן וחשוך בלי חלונות ואין לי אויר! והקטע הכי נורא – איך בדיוק מצפים שאעביר חצי שעה שלמה בלי קנדי קראש???
הייתי כה אומללה, עד שלא שמעתי את הכריזה בחדר ההמתנה שחזרה על שמי שוב ושוב. “גליה לקבלה, גליה, גשי לקבלה. תודה.” רועדת ניגשתי ושאלתי; “הניתוח הצליח? עבר בשלום?” “בהחלט, ענה לי הרופא. הנה האייפון שלך. בריא כמו חדש. מציע שתשמרי עליו קצת יותר טוב בפעם הבאה. ממליץ שתקני לו כיסוי מגן וכמה ויטמינים לקראת החורף. ואל תתני לו לברוח לך מהידיים”.
“בוודאי אמרתי לו, מה שתגיד”. האייפון שלי נצנץ אלי עם המסך החדש והזוהר שלו. קניתי לו כיסוי מעופרת יצוקה, אפוד מגן ואת כל הויטמינים ויצאתי מהצינוק, כלומר מהמרפאה, מהחושך לאור, מהמחנק אל הגאולה. “חזרת אלי”, אמרתי לו. “כמה טוב שבאת הביתה”.
