שתיים דובים – מאיר שלו

קטונתי מלהמליץ על ספר של מאיר שלו, ובטח מי עוד לא קרא, אבל אם בכל זאת פיספסתם, או כמוני הרגשתם שכבר מיציתם את הז'אנר, אל תרשו לעצמכם להחמיץ את העונג הצרוף הזה.

הסיפור הוא סיפורם של כמה דורות במשפחה אחת שגרה במושבה שאין לה שם, השילוב של סיפורי התנך הוא קל מתמיד כי עכשיו רותה, המספרת, היא מורה לתנ"ך, והשפה, השפה, ממש שירה צרופה.

זהו סיפורו של זאב תבורי, סבא של רותה, שכשהגיע להקים את המושבה שלחו לו הוריו: "רובה ופרה, ואבן שחורה, ואת העץ תות ואת הסבתא רות".

זהו סיפורה של סבתא רות, שעל שמה נקראת הנכדה המספרת: "במשך כמה שנים היו במשפחת תבורי סבתא ונכדה עם אותו שם. אבל לה קראו רות תבורי כמו שצריך: רות – רווח חגיגי, תעלה ותבוא להדלקת המשואה – תבורי. ולי קראו רות תבורי סתם. ואם אומרים רות תבורי סתם, בלי הרווח והמשואה, זה נשמע כמו רותה בורי."

זהו סיפורו של תולדות היישוב, כפי שמסופר ע"י רותה ולורדה כותבת מחקר: "אני לא יודעת איזה תולדות היישוב תמצאי בשתי המושבות האחרות אבל אצלנו לא תתאכזבי. היישוב לא משהו אבל התולדות ממש טובות".

"תולדות היישוב, עם כל הכבוד, זה לא רק ועידות ופילוגים וערכים ומעמד האישה והיחס לערבים ובן גוריון. זה בראש ובראשונה אהבות ושנאות ולידות ומיתות ונקמות ומשפחות – אבא ואמא, אח ואחות, וחתן וכלה ונכדים ונינים, ולא בשרשרת זהב אלא בעגלה של עץ, עם רובה ופרה ועץ ואישה".

זהו סיפורה של רותה: "רותה זה השם שבו כולם, כולל אני, קוראים לי. זה שם טוב, ידידותי לסביבה, וגם אפשר לחרוז אותו בקלות: רותה סמרטוטה, רותה מבסוטה, רותה שטותה, ופעם אחת אפילו שמעתי בהפסקה בבית הספר שני יוד-ביתניקים אומרים עלי רותה תותה".

"שתדעי לך ורדה, לו היה מקצוע כזה באולימפיאדה, הרמת גבות, הייתי מביאה למדינת ישראל הרבה כבוד. המתחרים נכנסים לאיצטדיון, עושים כל אחד את הקטע שלו, סופרים כמה גבות בקהל התרוממו, וכמו שכל המושבה ידעה מראש: מקום ראשון רות, רווח חגיגי תבורי, איזראל, סימן קריאה, תעלה ותבוא לקבלת המדליה, התקוה, שלוש נקודות, הדגל עולה אל ראש התורן, ים של כבוד ודמעות. אני טובה בדמעות. התאמנתי הרבה ויש תוצאות".

זהו סיפורם של גברים אמיתיים והחברות בינהם: "מה שגברים מחפשים באמת הם גברים אחרים. זה מה שחסר להם. חברוּת עמוקה, חברים אמיתיים. מה שלרוב הנשים יש עודפים אצלם יש מחסור, ועל המחסור הזה מבוסס הכול".

זהו סיפורו של איתן, בעלה של רותה: "נחזור לאיתן ועל איך נפלנו כולנו שדודים לרגליו. כמו שדוד נכנס לבית שאול ככה הוא נכנס אלינו. אני יודעת, כי אני מכירה את שניהם. את דוד אני לא מפסיקה ללמד ואת איתן אני לא מפסיקה ללמוד. גם איתן יכול להיות אלים מתחת למעטה החן שלו, אפילו מסוכן, אבל אין לו את הרשע והמניפולציות של דוד. להכניס לגלית אבן במצח ולכרות לו את הראש? בכייף. את זה גם איתן היה שמח ומסוגל לעשות. אבל לשים את אוריה החיתי אל מול פני המלחמה החזקה ולשוב מאחריו שיפגע וימות – זה רק דוד. ואיתן גם לא היה הורג מאתיים פלישתים בשביל לקחת להם את העורלות. כי כל מי שפגש אותו, וזה כולל גם אותי, נתן לו את העורלות שלו בהתנדבות".

זהו סיפור מתח על רצח, ובגידה, סודות ושקרים שבשתיקה, שכר ועונש, ועוד רצח, וגם סתם על מוות סתמי: "כשהיה נטע רק בן שש קרה אסון והוא מת. מוות מטופש ומיותר (כאילו שאיזשהו מוות בגיל הזה יכול להיות לא מטופש ומיותר… "איזה ביטוי משונה זה, מצא את מותו. הרי זה המוות שמוצא את הקורבן ולא הקורבן אותו. זאת המומחיות של מלכמוות, לא? לשנן נון-צדיקים, ללמוד צירים, לנווט, להגיע, למצוא, לזכור כתובות. אבל לא, העברית מתעקשת. כל חיינו המוות הולך אחרינו. עוקב ומחפש ומתקרב, והנה, מצאנו אותו".

זהו סיפורם של "שתיים דובים": ”המורה רותה, הוא שאל, אם כתוב כאן שתיים דובים, למה את כועסת עלינו כשאנחנו אומרים שתי שקל ושתי ילדים?. הסתכלתי עליו. לא ברור היה לי אם הוא מתחכם או סתם לא מבין, ואמרתי לו, אתה צודק, עופר, אבל שתי ילדים זו שגיאה מכוערת ושתיים דובים זאת שגיאה יפה. יש סופרים שהיו משלמים הרבה בשביל לשגות שגיאה יפה כזאת".

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *