הודו אהובתי – שקט, שלווה, רוחניות וזיוני שכל

אסנת, בעלת החושים החדים וכשרון הכתיבה המופלא, חזרה מהודו עם קצת תובנות על החיים אבל עם הרבה תובנות על הודו, ובעיקר על האנשים שמגיעים לשם בשביל לחפש שקט ושלווה, אבל בעצם הם מחפשים תובנות:

"עוד בוקר בדראמסללה. היום סוגרת כאן שבוע. כולם פה קמים מוקדם, יקיצה טבעית מוזרה בשעות שהשגרה הרגילה שלי לא מכירה. נשאבת שוב לרוטינה הזו שלוקחת אותי לאותה מסעדה שבה אני מבקרת 3 פעמים ביום, כל יום. לפעמים בלי הפסקות. לפעמים פשוט מגיעים בבוקר ורק בלילה חוזרים לחדר.

מתיישבת על אחד המזרונים. מזג האוויר קריר אז אני עוטפת את עצמי בשאל פרחוני מצמר. אני אמנם לובשת את הג׳ינס הרגיל, אבל עוטה על עצמי רמיזה של הסטייל המקומי, כי בכל זאת – ברומא התנהג כרומאי, ויש לכבד כללי נימוס חברתיים.
מזמינה מראג׳, המלצר הנפאלי דובר העברית, צ׳אי מסאללה, שוגר אינסייד.
.
פותחת את היום עם נוף הרי ענק ירוקים וקצוות הימאלאיה לבנות שמבצבצות בין כל הירוק השלו הזה. מדליקה סיגריה ראשונה של בוקר, לוגמת את החום המתוק הזה שהפך, בצניעותו, את אינדיה למכניסת אורחים טובה ונעימה יותר עבורי.
מקשיבה לשיח הסובב אותי.
כולם מדברים על גילוי היכולת לפתוח את הלב, על ספיגה וחלחול, על נשימות, על אהבה ומודעות, על התחברות והקשבה לתחושות הפנימיות, על יוגה ומדיטציה, ושואלים שאלות לגבי הקידמה אל מול הצורך בפשטות שורשית.
כולם מעשנים סמים ומזיינים את השכל.
.
אני לא אומרת שלא מדובר בשאלות שצריכות להישאל, או באמירות שאינן ראויות להיאמר. אבל כשכל השיחות האלה מתקיימות במרוכז ובמקום אחד, להלן המסעדה של כולם בלב דרמסאללה, מרגיש כאילו הודו פתחה שעריה לכינוס מיוחד של מועצת החכמים שהגיעו מכל קצוות תבל כדי לקיים סיעור מוחות, רוחות ונשמות המוני שאולי יעזור למצוא תרופה לסרטן.
.
אגב, הרוב המוחלט של מועצת החכמים מורכב מישראלים. כי אנחנו עם הסגולה, העם הנבחר. אצלנו כולם חכמים. ואם תורשה לי אנקדוטה קצרה של נתונים סטטיסטיים: ישראלים מהווים 90 אחוז מהתיירים בדראמסאללה. כולם מתדיינים כאן בנושאים הרי גורל, הופכי עולמות. כולם מחויכים ומפיצים אור, כולם צעירים נורא וחוזרים הביתה רק עוד חמישה חודשים והחופש זורח להם מהתחת. כולם טעמו את טעמה המשכר של שכחה. שכחת המציאות. וכמה אושר ושלווה מחלת השכחה הזו טומנת בחובה.
.
השקט, הטבע, האוכל, הסמים, כל כך הרבה סמים… והקלות הבלתי נסבלת שבה כל מה שתרצה, מה שיעלה בדעתך – תוכל להגשים. וזאת אם להיצמד למושגי נוחות היחסיים למקום, כמובן. בהודו אתה קונה הכל בכסף. מעט מאוד ממנו. אבל בסופו של דבר, את האושר המזויף שלך אתה משלם בגשמיות. את תחושת העליונות הזו שבה אתה יכול להרשות לעצמך להזמין את התפריט כולו או להצמיד לך נהג – אתה מרוויח מעוניים של אחרים. כי בסופו של דבר, אלו החיים האמיתיים. החזק שורד. ומי שיש לו כסף הוא חזק בכל מקום, גם בהודו הספיריטואלית.
פה נרשמים ל׳קורסים׳ ו׳סדנאות׳, הרוב בתחום הרוחני. כי זה התחום של הודו. היא מתמחה ברוחניות, אז לכאן מגיעים ומשלמים כדי ללמוד רוחניות מהי. אירוני קצת, לא?
.
וזו הסיבה, שאחרי טעימה מהאינדיה הזו,  מצאתי אותה צינית וקלישאתית. הודו שעוטה על עצמה מסכה גרוטסקית של אשלית המציאה. אשלית הגילוי. אשלית השלווה.
ידוע כי אדם ציני אנוכי. לרוב ממורמרת, מזעיפת פנים ומקמטת מצח בעגמומיות. כן. הכל נכון. ועם זאת, חושבת שלחזור מהודו עם תובנות עמוקות על עצמך ועל החיים זה הכי השנה שעברה…
מלנכולית ואבודה הייתי, מלנכולית ואבודה אשאר!
.
מצד שני, חייבת להודות שחוזרת ארצה מעט שלווה יותר. וזו האמת. הודו היוותה עבורי חלון זמן מאפשר, מרווח צר שבו
מותר להרים ידיים ולהרפות,
מותר לכאוב עד הסוף,
מותר לנשום,
מותר לקוות,
מותר להיות כל מה שתרצה.
אשלייה מתוקה של שקט רגעי ושתיקות
כל כך הרבה שתיקות".

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *