אני לא יודעת אם זה קשור לכל טקסי האוסקר, גלובוס הזהב, האמי וכו’, שמתקיימים להם בזה אחר זה ברחבי העולם, יש להניח שכן. בכל מקרה, מבול של סרטים ממש מצויינים מציגים עכשיו בבתי הקולנוע.
הנה ה-5 שלדעתי הם Must:
בן אפלק המוכר יותר כתסריטאי ושחקן מצליח להפתיע ולהתברג כאחד הבמאים המעניינים שפועלים היום בהוליווד. בסרט “ארגו” הוא לוקח סיפור אמיתי שנשמע דמיוני לחלוטין ומייצר סרט מתח היסטורי משובח שבצידו אמירה נוקבת על ההתנהלות של עולם הסרטים ההוליוודי.
סיפור המסגרת מתאר את פרשת בני הערובה האמריקאים באיראן, כאשר ב-4 בנובמבר 1979, פורץ ההמון האיראני לשגרירות ארה”ב ולוקח 52 אמריקאים כבני ערובה. 6 מהם מצליחים לחמוק ומוצאים מקלט בביתו של השגריר הקנדי.
הסרט מספר את סיפורו של סוכן ה – CIA טוני מנדז, שבהעדר כל רעיון אחר הוגה תוכנית מופרכת, שבה הוא מפברק סרט הוליוודי, ומייצר ל-6 האמריקאים תפקיד של צוות בהפקת הסרט המגיע לאיראן בכדי לבחון אתרי צילום לסרט הלא קיים.
אפלק מצליח לשלב רגעי מתח מצמררים עם סיטואציות אבסורדיות כמיטב המסורת של הוליווד. הסרט משחזר בדיוק רב את סוף שנות ה-70, גם בהוליווד וגם באיראן, מה שמוסיף לו המון כוח. צוות שחקנים מעולה כמו בן אפלק בתפקיד מנדז, אלן ארקין וג’ון גודמן המגלמים את האנשים בהוליווד, טייט דונבון וקלי דובאל הלכודים באיראן ועוד הופכים את הסרט לאחד הטובים שיצאו מהוליווד ב 2012 ומזכים אותו בגלובוס הזהב לסרט הטוב ביותר ולבמאי הטוב ביותר.
שמועה קטנה מתפשטת בעיירת ציידים זעירה בדנמרק כאש בשדה קוצים ומכניסה את התושבים למצב של היסטריה. לוקאס בן ה-40, הגנן האהוב בגן הילדים המקומי שמנסה לשקם את חייו מגירושים כואבים, מואשם ע”י מלאכית בלונדינית בת 5, ביתו של חברו הטוב ביותר, בנסיון למעשה מגונה. לוקאס, שאותו מגלם בגאוניות מאדס מיקלסן, שאף זכה בפרס השחקן הטוב ביותר בפסטיבל קאן, נותר לבדו כדי להילחם על חפותו, משפחתו וכבודו.
הבמאי תומאס וינטרברג (החגיגה) מספק לנו דרמה רבת עוצמה שהדילמה המוצגת בה לא הרפתה ממני ימים רבים אחרי הצפייה. ויטרברג אמנם לוקח אותנו לנקודות הקיצון שבהן ילדה מלאכית מאשימה איש מבוגר במעשה מגונה, אך זהו סיפור הרבה יותר שכיח על כוחה של שמועה! זהו סיפור על כוחה של הקהילה, שמסתפקת במילה, משפט או סיפור בכדי לחרוץ את דינו ואת גורלו של אדם, מבלי לבדוק את העובדות, מבלי לאמת או להתאמת, מבלי לספק לנאשם לספק את הצד שלו או להצדיק את עצמו ובטח מבלי לספק לו משפט צדק.
השם של הסרט “הניצוד” אינו נובע רק מהיות הקהילה קהילת ציידים, האוכלת צבאים לארוחת הערב, אלא כמובן מהאופי האנושי של כולנו, ציידים חסרי לב הניזונים משמועות, רכילויות, שקרים, חצאי אמיתות, ותמיד נוהים אחרי דברי המנהיג, או התקשורת, או השכנה, וממהרים לשפוט, בדר”כ לשבט, כל מי שהחברה בוחרת להוקיע
“הניצוד” הוא מסע עוכר שלווה אל תוך לב המאפליה האנושית. הוא מתאר בקור רוח כיצד כל כך בקלות יכולים חייו של אדם להשתנות מהקצה אל הקצה מבלי שתהיה לפרט “הניצוד” שום שליטה על התהליך או אפילו על חייו.
זהו סיפורו של חבר ועד הפועלים הוותיק, מישל (ז’אן-פייר דארוסן, “חוף מבטחים”), חסיד נלהב של האדם העובד, המתעקש להכניס את שמו להגרלת הפיטורים הנערכת במסגרת צמצומים במספנה, למרות שיכול היה לפסוח על השתתפות באירוע זה בשל מעמדו הבכיר בוועד. מישל מצטרף לחסרי המזל שנבחרים בהגרלה, ונכנס לגל המובטלים. “סֶה לָה וי” (אין מה לעשות) הוא מנחם את עצמו, הוא כבר עשה את שלו – בניגוד לצעירים, שחייהם נהרסו בעקבות צמצומים אלו. הוא ואשתו מתנחמים בטיול לטנזניה, שעליו תמיד חלמו, אשר יתאפשר בקרוב תודות למתנת יום הנישואין שקיבלו מכל חבריהם.
אבל שוד אלים שמתרחש בביתם בזמן שהם משחקים קלפים עם חבריהם הטובים קוטע את כל התוכניות, וגם את האופטימיות שבה התנהלו חייהם. הם נכבלים ונשדדים על-ידי שני גנבים במסכה. הכול נגנב: מטבעות הנישואין, כסף מזומן ועד לכרטיסי הטיסה לטיול שלהם.
לאט לאט, מתחילים לצוץ פרטים על הפשע, והמציאות משתנה. מישל ומארי קלייר נאלצים לבחון את בחירותיהם ולהחליט אם אפשר להסביר טוב ורע בגווני שחור ולבן. זהו שיעור באהבה וכבוד במסגרת נישואים, משפחה וחברויות. סרט בלתי נשכח, שיחמם את הלב בימים הקרים של החורף.
“חיי פיי” הוא עיבוד לרב המכר של יאן מרטל, העוסק בנער הודי בן 16 בשם פיי, שהוא הניצול האנושי היחידי מטביעתה של סירת מטען יפנית בלב האוקיינוס השקט. על סירת ההצלה, הוא מוצא עצמו עם אורנג-אוטן, צבוע, זברה שבורת רגל ונמר בנגלי ענק. לא ממש הייתי רוצה להתחלף איתו..
פיי הילד, שמגולם על ידי שחקן צעיר ומוצלח בשם שורג’ שארמה, נאלץ להתמודד עם שלל מאורעות מטורפים שכל אחד מהם מוצא דרך אחרת, יצירתית ומופלאה יותר, לרגש את הצופים ולעורר בהם את בלוטות ההתפלספות.
הם היו בשטח, ניהלו והשתתפו בפעולות מבצעיות, הביאו אל ראשי הממשלות את המידע הרגיש והסודי ביותר, ישבו בדיונים, השמיעו את דעתם וקיבלו החלטות אשר לעתים קבעו מי לחיים ומי למוות.
בפעם הראשונה מדברים ששת ראשי השב”כ על שנותיהם בשירות הביטחון הכללי. הם מתארים את הנעשה בחדרי החדרים של ההנהגה הביטחונית והמדינית של ישראל, מביטים לאחור, מנתחים את המדיניות, ובוחנים את עצמם ואת המנהיגים אשר תחתם שירתו.
סרטו השנוי במחלוקת של דרור מורה, שמועמד לאוסקר בקטגוריית הסרט הדקומנטרי, מספר את סיפורה של מדינת ישראל, מנקודת מבט ביטחונית, מאז מלחמת ששת הימים ועד היום. הוא בוחן אירועים ופרשיות, רגעים מסעירים וכואבים, שבכולם לקחו חלק פעיל ראשי השב”כ.
ראשי השב”כ הם הדוברים היחידים בסרט, ולאורכו עולה שוב ושוב הדילמה אותה הם חיים: האם ערכי יסוד וצדק אוניברסאליים, דמוקרטיים, יכולים להתקיים ולהישמר על-אף האיומים התכופים על מדינת ישראל ולמרות המציאות הביטחונית המורכבת.
סרט לא קל לעיכול, השופך אור על מה שקורה בחדרי חדרים, על הדרך שבה מתקבלות ההחלטות המדיניות הכי חשובות ועל דרכי ההוצאה לפועל שלהן.
סרט קשה, שמשאיר אותך די המום, לחשוב מחשבות קודרות על עתידה של מדינת ישראל, הוא בעיני סרט חובה לכל אזרח, במיוחד בתקופת בחירות.