המדריך השלם למסיבת הפולמון המסורתית בקופנגן

(נכתב אי שם באפריל אבל מתאים גם לעכשיו, אז לכל הבתולות..)

בתזמון לא מאוד מפתיע מסיבת הפולמון המסורתית בקופנגן מתרחשת יום אחרי ליל הסדר העברי.

אין מה לעשות, כולם אוהבים לחגוג בליל ירח מלא.

המסיבה, המתרחשת בהדרין, אחד החופים היפים אך המתוירים של קו פנגן, המנצנץ הלילה למרחקים, מרכזת את כל תיירי האי והסביבה והופכת אותם ללילה אחד לנחשול אחיד של אנשים הנעים לקצב המוסיקה והאלכוהול הזורם בדליים כמים.

לבתולים והבתולות שבינכם, מוגש המדריך השלם למסיבה:

מה לובשים:

  • בגד ים חובה.
  • לבנות – שמלה קלילה, עדיף כזו שנקנתה בחוף ב 200 באט, כך שאם תאבד – אפשר יהיה לקנות חדשה למחרת. בשום אופן לא שמלת וינטג’ יחידה במינה או בגד שקיבלת מסבתא בירושה או לחלופין קנית בכיכר במשכורת חודשית.
  • כפכפים – שוב, זולות שאפשר לאבד בלי לחוש נקיפות מצפון. (מחקר סטטיסטי שנערך לא מכבר גילה ומצא כי 70% מבאי המסיבה חוזרים למלון יחפים! אחרי שאיבדו את כפכפיהם אי שם בתוך מרבצי הכפכפים הפזורים על החוף.)

שורה התחתונה – שום דבר שחבל לכם לאבד.

איך מגיעים:

  • אם אתה מתגורר באי אתה לא צריך להגיע, אתה כבר שם.
  • ליושבי האיים שבסביבה מארגנות החברות השונות סירות מרוץ היוצאות מהפיר של בופוט, בשיטת הסרט הנע: מגיעים לפיר, קונים כרטיס מנוילן על חוט ותולים אותו כשרשרת כדי שלא ילך לאיבוד (זה גם כרטיס הכניסה שלכם לסירה בחזור) ועולים על הסירה הבאה.
  • אם מזג האויר טוב, הנסיעה חלקה ואפילו מהנה, חלק מהחוויה, אם הים סוער, הנסיעה פחות מהנה, ואתה מתנחם בעובדה שהתאילנדים מקפידים שכולם ילבשו חגורות הצלה, ומצופפים את כולם כסרדינים אבל רק עד המכסה המותרת. לראות מבוגרים עם מיטב המחלצות שעליהם חגורת הצלה מכוערת ומלוכלכת, דחוקים זה לזה כסרדינים, זה מראה הזוי לגמרי המהווה התחלה טוב למסיבה הזויה.
  • אם אתם עשירים מספיק, אפשר לשכור סירת מרוץ פרטית ולהגיע למסיבה כמו מלכים (ראה בהמשך צפוניים..)
  • בכל דרך, המראה המתגלה מהסירה של החוף הלבן, המנצנף הלילה באלף אורות זוהרים, עוצר נשימה.

 מי בא למסיבה?

את האוכלוסיה, המגוונת עד מאוד, המגיעה למסיבה אפשר לחלק לכמה קבוצות:

האנתרופולוגים

הם לא באים להשתתף במסיבה, הם באים רק לראות! מסתובבים בארשת של חוקרי ארצות, המגלים שבט מוזר ביותר המקפץ לצלילי רעשים מוזרים עוד יותר.

איך מזהים?

לפי הפטרול לאורך החוף, הלוך ושוב, כדי לספק את הסקרנות הטבעית שלהם. אם הם פוגשים במקרה מישהו שהם מכירים, הם מיד חצי מתנצלים, “הי, עברתי רק כדי לראות…”

 הבתולות הצפוניות –

ישראלים צפוניים שזו להם הפעם הראשונה. הם מתגוררים במלון חמישה כוכבים, בדרך כלל באי השכן קו סמוי ומגיעים למסיבה בסירת מרוץ פרטית ששכרו לרגל הארוע.

איך מזהים?

לבושים, או יותר נכון לבושות כאילו יצאו לאחד העם 1 או לבראסרי: נעלי עקב או פלטפורמה, שמלת פרדה מהכיכר או שוות ערך ותכשיטים לרוב. אפילו הן מצליחות להרגיש לא במקום ו- overdressed אבל בעיקר מפחדות שתתלכלך להן השמלה. בעצם הן נתונות במלכוד: לא יכולות ללכת אפילו צעד אחד עם העקבים שלא לדבר על לרקוד אבל עוד יותר לא מסוגלות להוריד את הנעליים פן יפרדו מהן לעד…

 המקומיים

תושבי החושות של פנגן שזו להם לא המסיבה הראשונה ובטח לא האחרונה. הם באים לחגוג! בתחילת הערב משקיעים בלוק: קעקועים זרחניים, צמידים זוהרים, כובע מגניב והם מוכנים לדרך.

הם יודעים איפה לקנות את הבקט (הדלי עם האלכוהול, בדרך כלל וודקה רדבול) בעשרה באט פחות, איפה לאכול את הצ’יקן בגט הכי טעים, ומכינים מבעוד מועד את כל הכדורים שהם צריכים (ולא, אין הכוונה לאקמול).

איך מזהים?

בשש בבוקר כשהשמש עולה, והחוף כבר מדולל, וכל השורדים יושבים חבורות חבורות על החוף המזוהם בבקבוקי סינגה (בירה מקומית), בדלי סיגריות ואלפי כפכפים אבודים, וצופים בזריחה עוצרת הנשימה, הם עדיין מקפצים לצלילי “האומצה האומצה” שהם שומעים, בעיקר בתוך הראש שלהם.

משתתפי המסיבה הרגילים

התיירים הרגילים, שחסכו יורו ליורו כדי להגיע לתאילנד לחופשה השנתית או התלת שנתית שלהם, באים כדי לראות, להראות ולהנות מכל רגע.

בהתחלה הם נפעמים ונרגשים מהמראה המרהיב של אלפי האנשים המקפצים על החוף המנצנץ, אח”כ מתרגלים ומתחילים להטמע בהמון. לבושים כבני המקום, בשרוואלים ושמלות תאילנד שרכשו יום קודם על החוף, יכולת שתיה הם הביאו מהבית, עושים סיור ראשוני, ומוצאים את סוג המוסיקה שהם הכי מתחברים אליה או את דוברי שפתם שאפשר להשיק איתם דליי אלכוהול כאילו עמדו מחוץ לאיזה פאב מקומי.

לאט לאט נכנסים לאוירה, האלכוהול נמהל בדם, המסכות יורדות ואיתן גם הבגדים, נשארים חשופי חזה (לגברים) וביקיני (לבנות), שואגים את השירים, וכבר הם מקפצים על הבמות המאולתרות, מתחבקים עם זרים גמורים!

הם ללא ספק כבר חלק מהמסיבה הזו, ואת החוויה של לרקוד ולהרגיש חלק מאלפי אנשים שרוקדים כאיש אחד, הם כבר לא ישכחו לעולם!

שתפו:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

פוסטים אחרונים

הכל זה מלמעלה — התערוכה

לא. לא חזרתי בתשובה. אבל מי שעוקב אחרי קצת, בטח כבר יודע שבשנתיים האחרונות אני מצלמת עם רחפן תחת הכותרת #הכלזהמלמעלה.

הילדה הכי קטנה שלי בת 12!

הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 12. כשחשבתי מה לכתוב לך, מצאתי בלוג שכתבתי בתאריך ה-8 בינואר 2012, בדיוק לפני 7 שנים. הוא נקרא “הילדה הכי

סליחה

סליחה, אפשר לבקש סליחה? כן בבקשה הגעת למקום הנכון אנחנו פתוחים כל יום בין תשע לשש ממי תרצי לבקש סליחה? סליחה, לא הבנתי “מהמקום”? “מחברו”?