בטח כבר נתקלתם בסיטואציה שבה אתם פונים לילד שלכם, בדר”כ בגיל ההתבגרות שמתחיל בתקופתנו כבר בגיל שמונה והוא לא עונה.. מה שנקרא לדבר לקיר.
אתה שואל שאלה והוא עסוק בלצפות באחד מהמסכים המרובעים שלפניו: טלויזיה, מחשב, טלפון סלולרי וכו, עוברות כמה שניות ואתה חושב שהוא לא שמע. אתה שואל שוב, ושוב ושוב. כלום. נאדה. אין תגובה.
לקח לי הרבה זמן להבין שזה לא משהו אישי נגדי:
א. הוא עסוק,
ו-ב. התשובה היא לא, אז למה לענות? את כבר תביני לבד.
ומה בכלל את מצפה שאני יענה לך על שאלות כמו:
” הכנת שיעורים?”
“למה אתה לא הולך להתקלח?”
“רוצה לארוחת ערב חביתה בפיתה או בצלחת?”
התשובות הן בהתאמה:
“לא”
“לא בא לי”
“לא, לא רוצה חביתה בפיתה, רוצה סטייק בפיתה”.
באיזה שהוא שלב הבנתי, שכאשר התשובה היא “לא”, המתבגר שלי אינו חש שום צורך לענות לי, וממשיך לבהות מול המסך התורן שלו כאילו אני לא קיימת. שהרי אם התשובה היתה “כן”, כמו למשל “כן אמא, הכנתי שיעורים” היא היתה מושמעת בגאון.
בעודי מקטרת באזני חברה תורנית על הילדים של היום, ועל חוסר הנימוס שלהם, ועל חוסר היכולת שלנו לחנך אותם, וכו וכו, עלה בדעתי, שלא רק המתבגרים שלנו מתנהגים ככה. שהרי גם בחיים הבוגרים, אתה נתקל בשאלות, שלא לומר בקשות, שהתשובה האינטואיטיבית עליהן מבחינתך היא “לא”.
כמו למשל:
“רוצה לקפוץ לבקר את ההורים שלי בשבת?”
“היה לי יום מטורף בעבודה, בא לך להכין לי ארוחת ערב?”
“אתה יכול להשכיב את הילדים?”
“תוכל להחליף אותי במשמרת לילה בשבוע הבא?”
“יש הורים מתנדבים לקישוט הכיתה ליום המשפחה?”
גם המבוגרים כנראה הבינו, או שמהם הכל בעצם התחיל, שכשמבקשים ממך משהו ולא ממש בא לך, פשוט אל תענה. הצד השני יבין כבר בעצמו. שהרי אם היית רוצה היית נענה, או עושה, אז אם לא אמרת כלום, זה סימן שלא.
אז זהו שלא.
כשאני עומדת מול הבן שלי או מול כל אחד אחר אחרי ששאלתי בכל מיני סוגים של דציבלים (מהנמוך לגבוה) למה הוא לא נכנס למקלחת, ומקבלת דממה בתור תשובה, קודם כל בא לי לעשות לו דברים שאמהות לא אמורות לעשות בדר”כ, ואח”כ אני חושבת שמגיע לי לפחות, לקבל תשובה גם אם היא:
“לא בא לי”.
רוצים לקבל את הבלוג הבא ישירות למייל שלכם?
הרשמו לרשימת התפוצה
