בברזיל כל חג הוא סיבה למסיבה – למשל חגה של אלת הים – ימנז'ה שהמסיבה שלה היא חזרה גנרלית לקרנבל

אחד הגילויים המרכזיים שאתה מגלה בעת השיטוט ברחובות ברזיל זה כמה קל להתחיל כאן מסיבה. בעוד במקומותינו בשביל לערוך מסיבה טובה צריך לתכנן, להפיק מקום, דיג'יי, בר משקאות, להזמין את האנשים הנכונים ושלא לדבר על להביא בשביל זה את עומר גרשון או את שירזי, בברזיל כל מה שצריך זה שני תופים ושלושה אנשים. בחוף, ברחוב, במרפסת, בבית, ובניגוד לדעה הרווחת בלי צורך בהרבה אלכוהול, למרות שאם יש כמובן זה רק מוסיף, רק נשמעות החבטות הראשונות בתוף, הנשים מתחילות להניע את הטוסיקים המוצקים והלפעמים ענקיים שלהן בקצב מסחרר ובמקצועיות מושלמת והנה התחילה לה מסיבה.

הפסטיבלים הרבים הנחגגים לאורך כל השנה ובראשותם הקרנבל, הם תוצאה גם של מיזוג בין דתות ותרבויות המכפילה את כמות החגים והסיבות למסיבות אבל גם נובעת מהבנת השלטון כי עבור תושביה העניים ברובם של ברזיל, הפסטיבלים והחגיגות הן הדרך היחידה לתת פורקן חיובי לסבל, לרעב ולתסכול העצום שהוא מנת חלקם ביומיום.

באופן רשמי ברזיל היא מדינה קתולית מאז השתלטו עליה הפורטוגלים במאה ה- 16. אבל המוני העבדים שנחטפו מאפריקה באותה תקופה אולצו אמנם להטבל לנצרות אבל המשיכו לקיים במחתרת אמונותיהם הפגניות אשר חולחלו באישור הממשל לחיי היומיום הקתוליים. ב

משך השנים השתלבו קדושים של הנצרות עם אלים אפריקאיים ויצרו את מה שמכונה "האלים הסינקריטיים" – ישו התמזג עם האל האפריקאי האחראי לבריאת העולם "אושלה", "סן סבסטיאן" התמזג עם האל "אושוסי" שהיה באפריקה אל היערות, חיות הבר והציד, ואילו הבתולה מריה התמזגה עם אלת הים האפריקאית "ימנז'ה" שהחג המוקדש לה הנחוג ב-2 לספטמבר, הוא אחד החגים החשובים והמרתקים במסורת הברזילאית המעורבת.

ימנז'ה היא אלת הים העולה מן הגלים, מלכתם של יורדי הים. היא לובשת שמלה כחולה כים, רקומה בחוטי כסף כמו קצף הגלים. במערב אפריקה, מקום מוצאם של רבים מהעבדים שהובאו לברזיל, לא היתה ימנז'ה אלה מרכזית כל כך, אך כאשר עלו העבדים על ספינותיהם של סוחרי העבדים, הם לא האמינו שיזכו לרדת מהן בעודם בחיים. אלה ששרדו ייחסו את הצלתם לימנז'ה.

החגיגה המרכזית מתקיימת בעיר סלבדור בירת באהיה, המונה כ- 2.5 מליון תושבים, הנחשבת לעיר הבירה של אזור צפון ברזיל, אחד המרכזים העירוניים העניים ביותר במדינה העצומה הזאת שמונה כ- 150 מליון תושבים. לסלבדור הובאו העבדים השחורים הראשונים, ועד היום מתקיים בה במלואו הדו קיום המאוד בעייתי בין האליטות הלבנות לבין התושבים, השחורים ברובם. (32 מתוך 35 חברים במועצת העיר הם לבנים בעוד 70% מאוכלוסיית סלבדור הם שחורים).

החגיגות מתחילות השכם בבוקר, אז מתקבצים מאות מאמינים בבגדים לבנים מעוטרים בשרשראות חרוזים לבנים וכחולים במקדשה של אלת הים ברובע ריו ורמליו שעל חוף הים בסלבדור, כשבידיהם סלי קש ענקיים מלאים בפרחים, סבונים, בשמים, מראות, ליפסטיקים ושאר מתנות שאלות מהמין הנשי אוהבות.

עד שעת אחה"צ גודשים את החוף אלפי אנשים שבאים לחזות בטקס המרכזי: בשעה 4 בערך שטות עשרות סירות, החל מסירות דייג קטנות ועד יאכטות של עשירים במעין משט חגיגי ללב הים להגיש לאלת הים את המנחות שהכינו לה. כל תכולת הסלים נזרקת לים מתוך אמונה שימנז'ה תעריך את התשורות ותברך את בעליהן בתמורה באושר, עושר וחיים ארוכים.

בינתיים, על החוף ובטיילת המשקיפה לחוף מתפתח מיני קרנבל. לא ברור אם זה חלק מהפולחן הדתי או שזאת סתם עוד סיבה למסיבה, אבל בברזיל כמו בברזיל, כמה חבורות עם תופים, כמה סככות שמוכרות בירה וקייפיריניה ועל הדרך מוציאות רמקולי ענק שצורחים סבמה בקולי קולות ויש כאן מסיבה!

על החוף נמצאות החבורות הדתיות יותר שמשתמשות בכלי הקשה כדי להפיק מוזיקה חיה בתוספת שירה אקסטטית חייתית כשהרקדנים במרכז המעגל נכנסים למעין טראנס מדיטטיבי.

על הטיילת העסק נראה קצת יותר ממוסחר גם בגלל התיירים שבאים בהמוניהם להשתתף בחגיגה וגם בגלל קבוצות הסמבה שבאות לערוך כאן את החזרה הגנרלית לקרנבל שמתקיים בדרך כלל כמה שבועות אחרי החג.

קבוצות של 30 40 מתופפים, לבושים כולם באותה תלבושת, שלפחות כאן היא לא מאוד חגיגית. סתם טישירט צבעונית, כשהאחידות היא זו שנותנות כוח. לכל חבורה יש מנצח שנותן הוראות מדוייקות, והקצב והרעש מחרישי אזניים. אחרי המתופפים הולך העם, מענטז לפי הקצב. מי שבחר בינתיים לא להשתייך לעם עומד מהצד וצופה בכל החגיגה. אבל המוסיקה ורעם התופים מאיצות בך להכנס ולהצטרף לשורות. הבעיה היחידה היא שלא נעים לך לפזז לצד הברזילאיות שמזיזות את התחת לקצב הסמבה בצורה מעוררת קנאה שלידה גם המקצוענית שברקדניות מהחתול והכלב מרגישה כמו חובבנית נטולת כישורים בסיסיים.

אבל אז אתה נזכר שכאן זה לא החתול והכלב. כאן זה ברזיל. לאף אחד לא אכפת איך אתה נראה ואיך אתה רוקד. כאן כולם זזים: שמנים ורזים, לבנים ושחורים. עשירים ועניים. תיירים ומקומיים, לתוך מיקס משוגע של צבע, מוזיקה והרבה זעה, שמתערבבת לה עם השמחה. אז יאללה קרנבל!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *