הפעם האחרונה שבה ניגן שלומי שבן עם הפילהרמונית היתה לפני 18 שנה, ביום העצמאות 1993. שלומי שהיה אז ילד פלא בן 13, זוכר את המפגש שלו עם המאסטרו זובין מהטה בעיקר כמלחיץ.
במסגרת חגיגות 75 שנה לתזמורת הפילהרמונית, קיבל שבן, שהספיק בינתיים למרוד בעברו הקלאסי ולהפוך לנער הרוק עם הפסנתר, את ההזמנה הסופר מכובדת למופע משותף.
אתמול, בהאנגר 11, התקיים המפגש החוזר בין שבן והפילהרמונית, ששלומי העיד כי הוא עבורו חלום שהתגשם ופסגת הקריירה משולבים עם תיקון הסטורי וטיפול פסיכולוגי.
ושבן, כמו תמיד, עושה את הכל בגדול ובמקצועיות שלא תמיד רואים כאן. כל השירים שלו מעובדים מחדש לביצועים לפסנתר ותזמורת. על החסרון הגדול ביותר של האנגר 11, שהוא כמובן הסאונד השטוח והלא מספיק חזק, מחפה עבודת הצילום והוידאו המדהימה של גיא רומם שעוטפת את כל קירות ההאנגר ומייצרת תחושת עומק ויזואלי מרשים. ואת ההתרגשות הענקית שלו לרגל המאורע אי אפשר לחוש על הבמה. שלומי מתנהל לצד הפילהרמונית כאילו הם מופיעים כך פעמיים בשבוע, לפחות.
המופע נפתח ב”נסיעה קצרה במכונית מהירה” הקלאסי והרגוע של ג’ון אדמס, ששלומי הופך אותו להקדמה ל”מותק את אצלי בראש” הדילני. ואיך אומר א’ שלצידי: “מבחינתי ההופעה יכולה להסתיים עכשיו”.
אבל זהו שהיא רק מתחילה. ואם נדמה היה למישהו שמדובר בקונצרט קלאסי רגיל של הפילהרמונית, שלומי מדווח כי מדובר במסע מוזיקלי שבין הקלאסי להזוי. ונתחיל בהזוי. ועובר ל”החיים שלי טובים”. כאן הוא מפתיע אפילו את מעריציו המושבעים ביותר כשהוא משנה את דמותו של אביב גפן בשיר לדמותו של המאסטרו זובין מהטה, שגר בגרסת השיר בפנטהאוז של בניין הסי-אנד-סאן ומציע לשלומי:
“why d’ont you take the philharmonic orchestra for a while”
לאחר שהוא מקבל את הצעתו של זובין הוא שואל את התזמורת: “רוצים שינוי?” וכשהם עונים לו: “כן..כן..כן” הוא מתוודה שהוא לא! כי החיים שלו טובים.. והאמת שכרגע גם שלנו.
אחרי כמה שירים נראה כי החיבור בין שלומי שבן לפילהרמונית בניצוחו של אילן וולקוב, ששלומי מעיד עליו שהוא חברו הטוב מגיל 12, הוא הטריוויאלי והמתבקש ביותר. בחליפה ועניבת הפרפר הענקית שלו, הוא נראה כמעט מתגעגע לימים שלו כפסנתרן קלאסי, כשעדיין היה עמוק ולא יומרני.
אחרי “עמוק” ו”ככה סתם” מגיע הקטע האופראי של הערב שבו מנוגנת האריה הראשונה מתוך האופרה “כולם אומרים”. זהו סיפורו של נער ישראלי שמתאהב בבחורה פלשתינאית מספר שלומי לקהל שלא מכיר את היצירה ומתנצל על כך שמטעמי תקציב ובטחון מקהלת העפרוני שמלווה אותו מורכבת רק מזמרים ישראלים. השילוב בין שבן, העיבוד הרוקיסטי והנהדר של התזמורת והדיאלוג עם מקהלת העפרוני מביא את הערב לאחד מרגעי השיא שלו, ואני כבר מתרגשת.
הקהל בערב הזה מורכב משתי קבוצות שבדר”כ לא נפגשות. קהל הבית של הפילהרמונית ומעריציו המושבעים של שבן. אחד הדברים המסקרנים בעיני הוא לראות איך מקבל הקהל של הפילהרמונית את השילוב עם שבן, שהטקסטים וצורת ההגשה שלו הם לא תמיד הדבר הכי מינסטרימי באולם. וכשאני רואה אותם מביטים בו בתמיהה בחלק הראשון, אני לא יכולה שלא לקנא בהם קצת על שהם צופים במופע של שלומי שבן בפעם הראשונה בחייהם. ולא יכולה שלא להזכר בפעם הראשונה שאני ראיתי אותו, מופיע במופע משולש בין עברי לידר לאביב גפן וגונב לשניהם את ההצגה. כי כמו בהרבה מקרים שבהם אלמנט ההפתעה עובד, ובמיוחד אצל שבן, הפעם הראשונה היא הכי הכי, והחיוכים מאוזן לאוזן של הקהל הפילהרמוני שיושב בכסאות שלצידי לגמרי מוכיחים את זה.
וכאילו הוא רוצה לתת להם עוד קצת כבוד, שבן מפנק את הקהל של הפילהרמונית ב”קחי עוד ואלס” של לאונרד כהן ובקטע קלאסי למהדרין: הפרק השני מתוך הקונצ’רטו בסול מז’ור לפסנתר ולתזמורת של מוריס ראוול, שלקראתו הוא מעיד שגזר על עצמו משטר אימונים קלאסי קשוח של הרבה שעות ביום מול הפסנתר. את הקטע הזה, הוא אומר, אני רוצה שינגנו בהלוויה שלי, לאו דווקא בביצוע שלי..
עבודת הוידאו ארט מגיעה לשיאה ב”שיר השקיעה” שבו שלומי מתחפש לגרופית של עצמו ושר “אני שוקעת תפוס אותי”. מהקהל, שבינתיים כבר מזמן הפך לגרופי שלו, הוא מבקש לשיר במקהלה את ה”שה-לה-לה-לה” המוקרן על הקירות כשברקע מופיעים אלף הפרצופים של שבן במחווה לאנדי וורהול או מרלין מונרו. ואולי לשניהם.
שלומי ממשיך להפתיע עם עיבוד לתזמורת, פסנתר ו”עוד” לשיר “האזרח האחד” ולרגש עם “הצעה לשיר ערש חדיש” לבן שעוד לא נולד לו.
את החלק שלפני ההדרן הוא סוגר עם “אל תדברי על אריק” או “על גרישה” בגירסת הפילהרמונית.
את החלק של ההדרן פותח השיר “עברנו לצפון” שבו שלומי מתרגל עם הקהל מקהלת קנון בסגנון “מה עוז צור”. בשני השירים האחרונים של המופע שלומי מוכיח שהוא יודע לעשות את זה לא פחות טוב גם בלי התזמורת הפילהרמונית. ב”מגדל הפזמון” הוא מציג את מקלדת הקסיו הקטנה המלווה אותו עוד מנעוריו. המקלדת משמשת בדרך כלל כגימיק נחמד, אך כשהוא מסביר שהיא מכילה את כל הצלילים המוכרים לאוזן הישראלית עד שנת 83, חברי התזמורת נוטשים אחד אחד את הבמה כאילו לא צריך אותם יותר, ושלומי נשאר עם הצ’לו, הקסיו והקהל בתפקיד מקהלת העפרוני, ומסתדר לא רע בכלל.
ההוכחה הסופית ניתנת בהדרן האחרון. לבד על הבמה עם הפסנתר שבן מבצע את שירו של רנדי ניומן (“אמן שהוא מקדם עכשיו ומאוד מזדהה איתו”), “lonely at the top”. וזה כבר המגרש הביתי שלו. ברגע שנעלמת התזמורת והוא כבר לא רק פסנתרן של תזמורת אלא שלומי פאקינג שבן, הוא מרשה לעצמו להשתולל עם הפסנתר ולהראות לכולם שגם כשהוא בודד בפסגה הוא מסתדר מצוין.
אז אם אתם יכולים תלכו לראות אותו בהופעה הנוספת ב- 09.01.12 כי בעיני הוא הרגע כבש פסגה נוספת.
(תודה לחברתי ר’ על הקופירייט לכותרת)
רוצים לקבל את הבלוג הבא ישירות למייל שלכם?
הרשמו לרשימת התפוצה
