החייל – סיפור ליום הזכרון

כגעכעדגעדגעיום הזכרון הראשון שיש לי בן חייל. אמנם רק בתחילת דרכו, אמנם לא "גיבור גדול", אבל בכל זאת חייל. אתמול בטקס חשבתי עליו. עומד במגרש המסדרים. חווה בפעם הראשונה את הטקס הזה עם מדים. אח"כ שאלתי אותו "איך היה?" כתב לי "מרגש". מילה אחת קטנה.
אז אולי בגלל זה כשביקשו ממני בשיעור פרוזה סיפור קצר על קונפליקט, יצא לי דווקא הסיפור הזה.

"כן המפקד". הוא אומר בלחש. מבטו מורכן והוא מסתכל על נמלה שחורה שחוצה את המדבר הגדול בין שתי רגליו. "כן מה?" המפקד מתקרב אליו. הוא מרגיש איך המילים שלו מוטחות לו לתוך הפנים כמו עלבון צורב. "כן המפקד" הוא מגביר קצת את קולו ומתמתח עד קצה גבול יכולתו. "אני לא שומע אותך". המפקד צועק לו עכשיו בתוך האוזן. "אני לא שומע. תענה לי כמו גבר. לא כמו תינוק בכיין שמתגעגע לאמא" "כן המ-פ-קד" הוא צורח בכל כוחו אבל יוצא לו מהפה עורב שחור שבור.

הוא נזכר ביום ההוא, לפני חודשיים, כששכח להודיע שהוא מאחר, והסוללה של הטלפון שלו בדיוק נגמרה, וכשהגיע עם השמש שבדיוק שקעה היא חיכתה לו ליד הדלת אדומה וחיוורת. איציק, שעמד קצת מאחוריה יצא לקראתו, צועק וצורח, איזה חוצפן הוא וחסר אחריות, את כל השכונה הוא העמיד על הרגליים, ואיך, איך הוא יכול לעשות לה את זה. אבל הוא שמע רק את ההשפלה דרך האוזניים, והתחיל לצרוח בחזרה שהוא כבר גדול ותכף חייל ושהם לא יכולים לנהל לו את החיים. אף אחד לא יגיד לו מה לעשות. בטח לא הוא. הוא לא אבא שלו. והיא רק עמדה והסתכלה על שניהם ואז אמרה בקול נמוך "יונתן, אני מבקשת שתיקח את עצמך בידיים".

הוא יושב על המיטה שלו. אם אפשר לקרוא למסגרת מברזל שעומדת על ארבע רגליים קצרות, אחת מהן ממש עקומה, מיטה. חמישה קפיצי ברזל מתוחים מקצה לקצה, כמו הלב שלו. מפרידים בין המסלולים בבריכת השחיה העירונית. זו שהיו מכריחים אותו ללכת להתאמן בה פעמיים בשבוע. גם בחורף, כשהאוהל שכיסה אותה היה מתמלא אדים ונראה כמו ענן שנפל על הרצפה אבל אף אחד לא הרים. בתנועות מונוטוניות הוא שוחה לעבר השפה, הידיים שלו מחוללות את התנועה כשהן מסתובבות כמו טורבינת רוח שנלחמת בעצמה. הוא מנסה לחשוב על דברים אחרים. על מה שהיה היום בכיתה, על החומר למבחן בתנ"ך מחר, על מה יקרה כשיגיע לצבא. אבל הוא לא מצליח להשתחרר מהספירה. 22,23 הוא סופר. קולו של אבא מבעבע לו מלמעלה. לא לוותר. לא לוותר.

היא הולכת לאורך גדר האבן הגבוהה ועוברת את שער הברזל המסורג חיצים חיצים עולים לשמיים. כשהיא חוצה את הרחבה ורואה את מתקן נטילת הידיים היא מרגישה פתאום נורא צמאה. היא פונה ימינה בשביל הראשון, הולכת עד עץ הזית של גברת עליזה מרסלו אשתי אמנו ואחותי אצילת הנפש. הנקישות שלה על אבני החצץ משנות מקצב כשהיא פונה שמאלה, מהנהנת בחיוך לעבר צבי שטראוך בחרת בחיים העזת וניצחת. איך אתה פה אם בחרת בחיים וניצחת, היא שואלת אותו תמיד אבל הוא אף פעם לא עונה. היא פונה שוב שמאלה אל השביל הצר והארוך, ומתחילה לשנן. גוש ג' חלקה 2. היא יכולה למצוא אותו בעיניים עצומות. תמיד הרגישה אותו כשהתקרב אליה, גם כשהיה מתגנב מאחוריה, בהליכה שפופה של חייל מסתער. אבל בשנים האחרונות התחושה הזו קצת מתערערת והיא לא רוצה להתבלבל, גוש ג' חלקה 2. כשהיא מגיעה אליו, אל שאול גבע בעלי, אבי ובנינו היקר לנו מכל איך נפלו גיבורים, היא מתיישבת עליו עם הגב, ידה על ה-ת' של ה-תנצב"ה, מחכה להרגיש איך החיבוק שלו לוכד אותה לא מופתעת, תמיד מוכנה.

מוקדם בבוקר הם נוסעים במכונית. הוא נוהג והיא יושבת לצידו. בכל פעם שברדיו נגמר שיר ומתחילים לדבר היא מחליפה תחנה. מחפשת שיר אחר. היא לא מסוגלת לשמוע את הברברת הזו היא אומרת. בטח לא היום. אחרי שהם עוברים את בית חולים תל השומר ופונים ימינה לשדרות בן גוריון, הכביש ישר יחסית ואין רמזורים. ישורת אחרונה. היא מעיפה את מבטה לכיוונו אבל הוא מרוכז בכביש. מסתכל ישר. התעקש לנהוג בעצמו כי מתי עוד תהיה לו הזדמנות. מי יודע מתי ייצא שבת. היד שלו מונחת על תיבת ההילוכים למרות שכבר אין הילוכים במכוניות. הכל אוטומטי. היא מניחה עליה את ידה. וככה הן מונחות להן לרגע אחד יד על יד. אחרי כמה רגעים שנדמים לה כנצח הוא מתנער פתאום, מושך את היד ומחזיר אותה להגה. זה מכאיב לה מעט אבל היא לא מראה. מעבירה תחנה.

מחוץ לחדר האוכל הם עומדים בשלושה טורים ישרים. המפקד יורה עליהם "הקשב" אבל אח"כ שותק. הוא מקשיב לבטן שלו שמקרקרת ולחגורה של הנשק שמתחככת לו בירך ומעמיקה את השפשפת. הוא מת להסיר מעליו את האפוד והחגור והקסדה המגרדת ואפילו את העור היה מסיר אם היה יכול אבל המפקד שואג "בתאבון" והוא צועק במלוא גרון "בתאבון המפקד". הטור משמיע קרקושי תזוזה, והם נשמעים לו כמו מנגינה עליזה. בפתח חדר האוכל ליד השלט המחיק שבו מישהו כתב בכתב ילדותי את התפריט וגם צייר שמש קטנה מעל האפונה, אחד מעובדי המטבח חוסם לו את הדרך, נעמד מולו ואומר בקול חלש שאף אחד אחר לא ישמע "עצור סיסמא".

פעם, כשאמא לא היתה בבית בצהריים הוא הזמין אליו את מיכל ואת נדב. על השיש במטבח חיכתה להם ארוחת צהריים מחוממת על מגש. כשהם התיישבו לשולחן, מול צלחות פלסטיק כתומות, מיכל שאלה אותו אם הוא רוצה לשחק איתם במשחק שקוראים לו בית יתומים. הוא לא כל כך הבין מה המשחק אז הוא רק משך בכתפיים. היא חייכה אליו והצמידה את כפות הידיים שלה זו לזו, צמוד לחזה, הרכינה אליהן את הראש ואמרה "תודה לך אלוהים על האוכל שנתת לנו. וגם על המים. ותודה למורה נירה שהיתה חולה היום כי שחררו אותנו הביתה יותר מוקדם". הוא ונדב חטפו בינתיים את כל השניצלים וכיסו אותם בתלוליות של קטשופ מפליץ אבל היא גערה בהם להיות בשקט ולשבת זקוף. ואז היא דפקה עם הסכין שלה על השולחן שלוש פעמים ואמרה שהיא מאוד שמחה להציג שני ילדים חדשים שהגיעו לבית יתומים ממש מרחוק. "אני מבקשת שתקבלו אותם יפה, ותסבירו להם פנים" היא אמרה בקול רציני, והוא התאפק לא לצחוק. ואז נדב, שהיה יותר גבוה ממנו וגם יותר חזק, הסתכל עליו וסיפר שהם הגיעו לכאן מחיפה, כי ההורים שלהם נהרגו בתאונת דרכים קטלנית כשהיו בדרך לחתונה. וגם סיפר איך הדודים שלהם הסכימו לקחת אליהם הביתה רק אותו, את נדב, כי הוא היה האח הגדול והחזק, אבל שהוא לא הסכים להפרד מיונתן, האח שלו הקטן, ואיך הם החליטו שהם מעדיפים לגדול ביחד בבית יתומים, אז שלחו אותם לכאן. מיכל, היתה קצת בשוק, וישר אמרה "איזה מסכנים". והוא, שפתאום הרגיש ממש בנוח ליד השולחן הזה אמר "זה בכלל לא משנה לי. הם היו הורים ממש רעים".

ביום שישי בבוקר היא מנסה להכין לו עוגה. המטבח אף פעם לא היה הצד החזק שלה, לא בטוח שיש לה צדדים חזקים. אבל לאפות היא אף פעם לא ידעה, גם כשהיתה צריכה להכין לו עוגת יומולדת כושית עם סוכריות קטנות שנתקעות בשיניים היא תמיד היתה צריכה לבקש עזרה מחברה. אחרי כמה שנים התחילו למכור את התערובת הזו שצריך להוסיף לה רק ביצים ושמן ומים. עם זה היא כבר הסתדרה. עכשיו היא עומדת מול מתכון שהוציאה מהאינטרנט. עוגת שיש. היא מנסה לפתוח שקית קמח תופח שמצויירת עליו אישה מחייכת בחולצה לבנה וסינר ירוק, יד אחת על המותניים והשניה מחזיקה באויר עוגה עגולה מפוארת. השקית נקרעת לה ואדי קמח מתפזרים על כל הריצפה ועל הבגדים שלה כמו רסיסי שלג מאובקים. זה מצחיק אותה. היא שומעת את עצמה צוחקת בקול. זה מבהיל אותה.

הוא נשען בשכיבה על הקיטבג שלו. עשרות נעליים צבאיות שחורות וחומות רצות סביבו. מתרוצצות אנה ואנה. מתוכם צומחים גבעולים ירוקים. הם מתנועעים למרות שהם עבים ולמרות שאין רוח. חם לו למרות שהשעה די מוקדמת. מאחוריו צועק מוכר בלתי נראה, חלות לשבת. חלות לשבת. קחו שתיים במחיר אחד. הכרוז מודיע שהרכבת מתקרבת. הוא שואף לקרבו את ריח ההתכווננות, את ריח השיבה הביתה. הוא מנסה להזכר בריח של הבית שלו, אבל שום ריח לא עולה בו. הגבעולים מסתדרים לשדה לא חרוש. עומדים צפופים. קיטבגים משתלשלים מהם כמו פירות שנאחזים בענף. הוא יודע שבסוף חלק מהם יפלו. רקובים. רעש הרכבת המשקשקת מתגבר עד שהיא נעצרת בחריקה שעושה לו צמרמורת בכל הגוף. הם עולים. הוא סופר את הנעליים המתרחקות. הוא נשאר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *