פסטיבל הפסנתר שהסתיים השבוע, היה אחד המוצלחים של השנים האחרונות. אולי בגלל שגדל והתבגר, וכבר למד מה הוא יכול להיות, ומה לעולם כבר לא יהיה. אולי בגלל הסאונד המצוין והאולמות המשופרים של מוזאון תל אביב, למרות אובדן הקסם שהשרה על הפסטיבל המיקום בסוזאן דלל, אבל בעיקר בגלל שהשנה במיוחד, לכל אחד היה את הפסטיבל שלו.
אולי בגלל המגוון העצום, של סגנונות, של כשרונות, של גילאים, של שיתופי פעולה, וגם בגלל הבחירות הכואבות שלוחות הזמנים הכתיבו, כל אחד הלך בפסטיבל הזה בדרך משלו. שמשקפת את טעמו האישי, ואת סקרנותו.
והדרך שאני הלכתי בה היתה משובחת. כי גם בה היה מגוון עצום של ישן וחדש, של מוכר ולא מוכר, של מינורי וקופצני. אבל על כל הדרך הזו הילך הקסם המיוחד הזה של פסטיבל הפסנתר והיו בה המון רגעים מרגשים. לפעמים אפילו עד דמעות. וזה בעצם כל העניין, לא?
משתפת אתכם, לבקשתכם, בחלק מהרגעים הללו, שצולמו ע”י צופים נרגשים אחרים. חלקם ישארו רק בזכרוני. לפחות לעוד כמה רגעים.
אריאל הורביץ – דיוקן אימי
זו ללא ספק היתה ההופעה הכי מפתיעה והכי מרגשת שראיתי השנה. קודם כל הפתעתי את עצמי שבכלל הלכתי לראות אותה. ואח”כ הופתעתי עד כמה התרגשתי. מאריאל הורביץ, שניכס לעצמו את עמדת הלוזר חסר הכריזמה, אבל התגלה כיוצר מוכשר, חף מפוזה, וכבש את הקהל עם המון קסם והומור, עם סיפורים על ילדותו בצל אימו, ועם גרסאות מרתקות לשיריה, וגם שירים מקסימים משלו.
שלומי שבן – תרגיל בהתעוררות גירסת החלום
פסטיבל הפסנתר לא יכול להיות מושלם בלי הופעה של שלומי שבן, אולי האמן המזוהה ביותר איתו, ובשנה שעברה זה בהחלט הורגש. אבל השנה הוא חזר, ובגדול. תמיד מחדש. תמיד מתחדש. תמיד עושה את המקסימום בשביל לרגש את הקהל וגם מצליח. עם תזמורת הקאמרטה של ירושליים, עם אלי דג’יברי בהופעת אורח מרעישה, ועם שיתוף פעולה ראשון עם מלך הרוקנרול – שלום חנוך, שלומי הצדיק את הטייטל שלו כגיבור הראשי של הפסטיבל. וגם בכלל.
The Angelcy
באמצע הפסטיבל עשינו קפיצה קטנה לבארבי, כדי לראות את מי שמכונים הביטלס הישראלים, הלא הם האנג’לסי, בראשותו של רותם בר אור. שוב חבורת מוכשרים, שבאמצעות מילים פשוטות אך נוגעות ומלודיות מקסימות, מצליחים למצוא את דרכם אל הקהל המפתיע בצעירותו, שמחזיר להם המון אהבה. ממש טעם של פעם.
כנסיית השכל מתפשטת – מופע אקוסטי
כנסיית השכל אוהבים לעשות הרבה רעש. אבל הפעם, לכבוד המעמד המחייב של פסטיבל הפסנתר, הם הכינו מופע אקוסטי ואינטימי, לראשונה בקריירה שלהם. גם כשהם ברעש הם מצליחים לרגש אותי, אבל בתוך השקט הדמעות זלגו לי מעצמן. רק את המיטה של ג’ון ויוקו שעמדה מיותמת על הבמה מאחוריהם לא הצלחתי להבין, אבל אחרי הביצוע הקורע לב, שלא צולם לצערי, ל”שום דבר לא יפגע בי”, רק רציתי להכנס למיטה, להתכסות בשמיכה מעל הראש, ולנשום.
בלקן ביט בוקס – “MINIMAL”
גם הבלקן ביט בוקס ניסו להביא לפסטיבל מופע אקוסטי ואינטימי אבל להם זה לא כל כך הצליח. אחרי השיר הראשון כל הקהל כבר היה על הרגליים אבל תומר יוסף ממש התחנן שהם יחזרו לשבת. אז הם חזרו. אולי לחצי שיר. מהשיר השלישי כל הכסאות באולם היו פנויים. כי כולם היו צמודים לבמה או במעברים, רוקדים. כנראה בגלל זה אף אחד לא העלה שום שיר ליוטיוב. אז מצאתי לכם קליפ מהופעה דומה שבה הקהל כן נשאר לשבת, שגם בה הם ארחו את שלישית האחיות התימניות המדהימות A WA. היה מדהים ומקפיץ.
המגזימנים שרים עוזי חיטמן
המופע שחתם את הפסטיבל מבחינתי היה מופע שהוגדר לילדים, אליו הלכתי עם בתי בת ה-8. אבל איזו פינאלה זאת היתה. כוכבי ערוץ הילדים התגלו כמבצעים סופר מוכשרים וגם צעירים כובשים עם הרבה חן ונשמה, העיבודים לשירים הנפלאים של עוזי חיטמן היו מאלפים, והכי מרגש היה לראות הורים וילדים שרים ורוקדים ביחד. ברור שגם אנחנו רקדנו. (ושוב לא צילמו אז צרפתי את הקליפ שהוא הכי לא מייצג אבל בכל זאת)
להתראות בשנה הבאה.