כולם מדברים על אריק. כולם בוכים על אריק. ובעצם בוכים על עצמם. על התקופה הזו שכבר לא תחזור. על האנשים הטובים האלה שכבר לא יהיו. על הזכרונות שכל שיר לו מעלה בנו. על הרגע הזה שראינו את מציצים בפעם הראשונה. על המיתר האישי שנפרט לנו בכל פעם שאנחנו שומעים את “עוף גוזל” והדמעה הפרטית שיורדת לנו בכל פעם שאנחנו שומעים את “הכניסיני תחת כנפך”
אני לא הכרתי את אריק. רק שמעתי כמה טוב לב הוא היה, צנוע הליכות, נחבא אל הכלים וסלחן.
אבל עכשיו, כשהוא כבר של כולם, פניתי אליו, וביקשתי לשאול אותו כמה שאלות. יותר כמו ראיון אישי וחושפני. והוא, חייך אלי את אותו חיוך מוכר, וענה לי בסבלנות על כל השאלות:
אני:
הי אריק, עצוב לי שהלכת. באמת יום עצוב.
אריק:
היום השיר שלי עצוב
זה יום כזה, אני יודע
היום אני מרגיש עזוב
זה יום כזה שלא פוגע
ואין מה לעשות
ואין מה לשנות
יש רק לחכות
שכבר יגיע הלילה
היום השיר שלי עצוב
איך נפלתי, לא יודע
היום כלום כבר לא חשוב
זה יום כזה שלא פוגע (מילים: אריק איינשטיין, מתוך “אוהב להיות בבית”, 1986)
אני:
אבל למה עכשיו? לא נראה לך קצת מוקדם מדי?
אריק:
אני יודע שזה לא הזמן
בעצם גם אני עוד לא מוכן
אבל הנשמה רוצה קצת מנוחה
לתפוס אויר בשביל לחזור לעבודה
אולי זה רק משבר קטן וזה חולף
אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף (מילים: אריק איינשטיין, מתוך “פסק זמן”, 1984)
אני:
כל החיים שלך בחרת להיות קצת לבד. אבל עכשיו זה ממש לבד. אז איך זה מרגיש?
אריק:
איך הזמן שוב מזדחל לו כמו צב
איך הלילה שוב יורד לאט לאט
איך הגשם שוב דופק לו על הגג
לא אכפת שוב להיות לבד, לבד.
כן, הם שוב חוזרים אלינו הימים
הימים הארוכים העצובים
שוב אשכב לבד בוהה בעננים
בואו חזרה ימים טובים. (מילים: אריק איינשטיין מתוך “מזל גדי”, 1968)
אני:
אומרים שהיית אופטימיסט נצחי. תמיד ראית הכל דרך משקפיים ורודים. זה נכון?
אריק:
בין האפל לנסתר
בעולמנו המר
אומרים שיש עוד תקווה
קוראים לזה אהבה
ומחכים לבואה
בין האתמול לעתיד
בין האוצר לתחתית
אומרים שיש עוד תקווה
קוראים לזה אהבה
ומחכים לבואה
בין הבלבול לאסון
תדעו שיש פתרון
קוראים לזה אהבה
בין הזיוף לאמת
בין כל מה שחי למת
ישנה אהבה
יש בי אהבה
והיא תתעורר ותיגע
יש בי אהבה
והיא תנצח (מילים: ארקדי דוכין)
אני:
יש גבול גם לאופטימיות שלך, לא? למרות שהראייה שלך הטשטשה, אתה לא באמת עיוור למה שקורה כאן. באמת חשבת שאני ואתה נשנה את העולם?
אריק:
אני ואתה נשנה את העולם,
אני ואתה אז יבואו כבר כולם,
אמרו את זה קודם לפני,
לא משנה – אני ואתה נשנה את העולם. (מילים: אריק איינשטיין, מתוך “בדשא של אביגדור”, 1971)
אני:
מה באמת נסגר עם הראייה שלך. אתה באמת לא רואה כלום?
אריק:
עיני פקוחות מבלי לראות את השמיים
מבלי לראות כחול של ים, ירוק של עץ
אני:
אז איך עוד היית מתאר את עצמך? מה עוד היית רוצה שיידעו עליך?
אריק:
אני אוהב להיות בבית
עם התה והלימון והספרים הישנים
כן, אני אוהב להיות בבית
עם אותה האהובה ועם אותם ההרגלים
אוהב להיות בבית (מילים: אריק איינשטיין, מתוך “אוהב להיות בבית”, 1986)
אני:
ומה הקטע שלך עם הדת? אשתך הראשונה והחבר הכי טוב שלך חזרו בתשובה, ורוב המשפחה שלך די דוסית. מה איתך?
אריק:
לאן נמשכת המסילה
לאן הולכת התפילה
ומי ישיב לשאלה ומי ישמע לי
ומי יפתח לי לבבו
ואם אלך לאן אבוא
האם בסוף הדרך מחכה תשובה לי.
ואיך נדע
אם יש תקווה
שכשנבוא, שכשנבוא
נמצא תשובה (תרגום: עלי מוהר, מתוך “אוהב להיות בבית”, 1986)
אני:
ומה עם סימה? הבנתי שהיתה לכם זוגיות מופלאה. סמביוטית. מה אתה אומר לה ברגעים כאלה?
אריק:
בא לו הלילה, ושקט עכשיו.
בא געגוע, לראות לחבק אותך
מה שעובר בי, זה יותר ממילים
יש כאן הכל אבל אין אותך.
את שוב עוברת ימים לא קלים
איך את שומרת ומה עם החיוכים
מה את חושבת זה קשה במילים
יש כאן הכל אבל אין אותך.
עוד נפגש ויהיה לנו טוב
זה יהיה בקרוב, קרוב
שנינו ביחד יהיה לנו טוב
אל תדאגי זה קרוב, קרוב. (מילים: אריק איינשטיין, מתוך “ארץ ישראל הישנה והטובה 5, 1984)
אני:
דמעות בעיניים, באמת. איך נסיים את השיחה הזו? לא ממש רוצה להפרד
אריק:
לא, אין זה משנה
אין זה משנה יותר
אתמול היה הרגע
אבל הוא עבר
לא, אל תקחי ללב,
לי זה לא כואב יותר.
אתמול היה הרגע
אבל הוא עבר. (מילים: יצחק קלפטר, מתוך “יושב על הגדר”, 1982)
אני:
תמיד ידעתי שיבוא היום
שבו צריך להיפרד
אבל עכשיו זה ככה בא לי פתאום
אז מה הפלא שאני קצת דואג.
עוף גוזל
חתוך את השמיים
טוס לאן שבא לך
רק אל תשכח
יש נשר בשמיים
גור לך.
