נורא התלבטתי אם ללכת להופעה של אריאל זילבר, שפתחה את פסטיבל הפסנתר ה-15, ביום שלישי האחרון. כי אריאל זילבר הוא אדם שנוי במחלוקת, בעל דעות והתבטאויות קיצוניות. אבל מצד שני הוא יוצר ענק ואמן מהגדולים שהיו לנו כאן. אז החלטתי להתמקד בצד המוזיקלי והלכתי. וכמה שמחתי. שהלכתי. כי היה כל כך שמח. כל כך מרגש. כל כך כל מה שהופעה טובה צריכה להיות. וכזאת היא בדיוק היתה.
זילבר שחוגג השנה 70, ו-40 שנות יצירה, עולה לבמה במראה של נ נח נחמ נחמן מאומן שקצת הזדקן, ומיד שופך עלינו טונות של אנרגיית נעורים שובבה.
הוא פותח עם שני שירים שכמו מנסים לענות לי על ההתלבטות שהיתה לי לגבי ההופעה: “את אמרת לי שאני, מבולבל ועצבני, לא שומע, לא רואה, ובדרך כלל טועה”, ומיד אחריו “כל כך הרבה זמן את לא כאן, לא בעניין, ניסיתי להסביר אבל~איפה, אני לא מובן”. הקהל כבר לגמרי בעניין, וטל מוסרי שיושב בכסא לידי כבר בקרחנה כמו בימים שהכינוי שלו היה “סקס סמים וטל מוסרי”.
הוא עוצר רק בשביל לברך “לחיים” ובכדי להתנצל שלא הביא וודקה לחלק לכולם כפי שנוהג בהופעותיו האינטימיות יותר, וממשיך עם “שמש, שמש, באה בימים”, “ברוש”, ו”אני שוכב לי על הגב”.
“הנה ברוש, לבדו
מול אש ומים.
הנה ברוש, לבדו
עד השמיים.
ברוש, לבדו איתן.
לו רק ניתן ואלמד
את דרכו של עץ אחד”.
נדמה שאריאל זילבר, למרות חילוקי הדעות, כבר לא לבדו. זו גם הנקודה שבה הקהל כבר מבין שמדובר בהופעה מצויינת, והיא רק התחילה. ללהקה המצויינת שעל הבמה, בניצוחו של גיא מזיג המפיק המוזיקלי, יש חלק חשוב בהצלחה של ההופעה הזו ואי אפשר להתעלם מהאנרגיות שיורדות מהבמה היישר אל הקהל, שמקבל אותן בזרועות פתוחות.
“אני שוכב לי על הגב
מביט על התקרה
רואה כיצד חולפים ימי
בבטלה גמורה
אני שוכב לי על הגב
חושב, חולם, הוזה
והחיים יפים, יפים
ממש כמו מחזה
בלי להיות או לא להיות
אני פשוט ישנו
בלי שום דבר אשר כדאי
למות למענו
בלי תקוה ובלי יאוש
אני פשוט צופה
כמו תייר על העולם
והוא כל כך יפה”
את האורח הראשון של הערב, מתי כספי הוא מקדם בסיפור על שנות ה-70 אז היה מנגן בפיאנו ברים בתור אמן צעיר וידע לנגן את כל השירים רק בסולם דו מג’ור. מתי כספי, הוא מספר, פנה אליו בהצעה להקים סופר גרופ עם שלום חנוך ודני ליטני, אבל הוא ידע רק לנגן בדו מג’ור.. לצערי, הסיפור על מתי כספי היה הרבה יותר טוב ההופעה של מתי כספי, וחבל. מתי כספי היה החולייה החלשה של הערב, והצליח להרוס את אחד השירים היפים ביותר של זילבר “אגדה יפנית” בהגשה מונוטונית ובטון מנומנם.
אבל שלומי שבן, שעלה מעט אחריו, הצליח לכפר על ההחמצה של כספי והפך, כהרגלו, את מעט הדקות שהיה על הבמה, לחלק המוצלח ביותר של הערב. הרגע המביך של הערב נרשם כשזילבר, שהיה טיפה מבולבל במהלך המופע ונטה לשכוח מילים ושמות, אולי בגלל הגיל, אולי בגלל ההתרגשות, ממש שכח איך קוראים ליוצר ונגן הפסנתר המחונן הזה כשרצה להזמין אותו לבמה, אבל שבן החזיר לו כשענה שהוא לא זוכר איזה שיר הוא צריך לנגן עכשיו. כשכולם נזכרו בכל מה ששכחו הם נתנו ביצועים מדהימים ביחד ל “ואיך שלא” ול “תן לי כוח” שסחטו את תשואות הקהל ובהחלט נתנו כוח ותעופה להמשך ההופעה.
בין לבין הקהל שר עם זילבר את: מיליארד סינים, משל האופניים, מסך עשן, ישראלים מצחיקים ששכחתי שזה שיר שלו, שבועיים בעיר זרה, הנה אנו המיואשים, הולך בטל, איך עפות המחשבות, ועוד.
מי שחשש, כמוני, שהתבטאויות פוליטיות או משיחיות של זילבר, ישחיטו את ההנאה מההופעה, שמח להתבדות. אמנם הוא אמר שהשלום יגיע רק אם כולם יחזרו בתשובה, התעקש על דבר תורה קטן כדי שהמופע לא יחשב “מושב לייצים” והתבדח על הנטיה של הכיפה שלו ליפול לצד הימני ולא השמאלי, אבל מעבר לזה, ההתבטאות הפוליטית המשמעותית היחידה של הערב היתה השיר “הסרדין והכריש” של נעמי שמר. כששאל זילבר את הקהל אם הם רוצים לדבר קצת על השיר ועל משמעויותיו, צעק לו מישהו: “עדיף שתשיר”, וכך היה.
השיר “החברה להגנת הטבע” (יש לי סימפטיה לנשים מבוגרות) סימן את המעבר לחלק האחרון והמחופף ביותר של ההופעה. בסופו עבר זילבר לביצוע מהמם של השיר movie instead, שהכניס את הקהל לאקסטזה.
ההדרן נפתח עם “יש לי מילים” שבוצע עם שלומי שבן על פסנתר אחד, ונסגר עם “בטי בם” ועם “רוצי שמוליק” כשהקהל כבר עומד על רגליו ושר כאילו היה בהופעה של עינת שרוף. ואז כשנדמה היה שהכל כבר נגמר, כי גם הדברים הכי טובים נגמרים בסוף, ואפילו הלהקה ירדה מהבמה, זילבר נזכר שהוא חייב לשיר “עוד שיר אחד”. השיר הזה התגלה כ”ריקוד האוזון” – שאותו שר זילבר בראפ משוגע, רק הוא מול הקהל. אני התמוגגתי לא רק מהביצוע אלא גם מההכרה שזילבר כתב את השיר הזה הרבה לפני הטרנד של איכות הסביבה.
אף אחד לא ממש רצה שההופעה תסתיים אז הלהקה שוב עלתה על הבמה לביצוע אחרון ודי של “תן לי כוח”, ואני באמת הייתי כבר צריכה כוח בשביל כל השירים והריקודים ששרתי ורקדתי, ועוד בהופעה שהיא לא שלי…
יצאנו עם חיוך רחב על הפנים, ועם שמחה גדולה בלב. ואם זו מצווה לשמוח, אז אריאל זילבר קיים אותה במלואה. הבעיה היחידה בהופעה הזו היתה, שכבר ביום הפתיחה ראינו, כנראה, את ההופעה הכי טובה בפסטיבל הפסנתר השנה. אבל יהיו עוד כאלו. אז תלכו!