צ'אנג מאי עם ילדים – המסע לצפון

יצאנו למסע. אמא פלוס בן 11 פלוס בן 8 מינוס אבא מינוס בת 3
ככה זה במשפחות המודרניות. כל אחד עושה מה שהוא רוצה. ובמקרה שלנו האבא לא רצה. אז ככה יצא. אבא סידר לעצמו ארבעה ימים של בונדינג עם בתו הקטנה שבדר"כ מחוברת לרגל של אמא שלה. ואמא סידרה לעצמה מסע של ארבעה ימים לצפון עם הגברים הצעירים של המשפחה.

עוד שניה חול המועד סוכות, ומסע לצפון יכול להיות הליכה בנחל זויתן או טרק בהרי הכרמל. אבל אנחנו, בתור משפחה אלטרנטיבית שכזאת החלטנו על טיול לצפון תאילנד. גם כי נשמע לנו מעניין וגם כי פשוט יצא לנו להיות בסביבה.
בדרך לצפון אמר לי הבן הרגיש שהוא קצת מצטער שאבא לא כאן איתנו. הבן הפחות רגיש ענה: אתה צודק, אבל ככה לפחות נפטרנו מהאחות הקטנה הדבוקה לאמא ויש לנו את אמא כולה לעצמנו. גם זו דרך הגיונית להסתכל על הדברים.
אז יצאנו למסע, מגובים במשפחה תומכת ולא אלטרנטיבית: אבא, אמא ושלושה ילדים.

להמשיך לקרוא

תאילנד מי יודע? סיכום החופש באוירת החג

לא להאמין שכבר נגמר.

רק התחיל וכבר נגמר.

שלושה שבועות או קצת יותר של חופשת פסח שעפה לנו בין האצבעות.

ולא הספקנו כלום. כרגיל.

אולי בעצם קצת כן. אולי בעצם הספקנו הפעם יותר ובגלל זה יש לנו הרגשה של מעט.

אז כמנהג החג, נסכם בשירה אדירה: "תאילנד, מי יודע?"

להמשיך לקרוא

המדריך השלם למסיבת הפולמון המסורתית בקופנגן

(נכתב אי שם באפריל אבל מתאים גם לעכשיו, אז לכל הבתולות..)

בתזמון לא מאוד מפתיע מסיבת הפולמון המסורתית בקופנגן מתרחשת יום אחרי ליל הסדר העברי.

אין מה לעשות, כולם אוהבים לחגוג בליל ירח מלא.

המסיבה, המתרחשת בהדרין, אחד החופים היפים אך המתוירים של קו פנגן, המנצנץ הלילה למרחקים, מרכזת את כל תיירי האי והסביבה והופכת אותם ללילה אחד לנחשול אחיד של אנשים הנעים לקצב המוסיקה והאלכוהול הזורם בדליים כמים.

לבתולים והבתולות שבינכם, מוגש המדריך השלם למסיבה: להמשיך לקרוא

מסיבת החפפי הראשונה שלי

היום בביקורנו באגו'אן אני ודנה נקלענו למסיבת LSD הישר מהסרטים על וודסטוק: האנשים, הסמים, התלבושות, הכל היה מאוד אוטנטי, וצבוע בצבעים פסיכודליים לגמרי.

דנה, שבדיוק היום התלבשה לה בתלבושת בוהמיינית במיוחד, התאימה בול לאוירה, וכשפרצה לרחבת הריקודים, הפכה ישר לכוכבת של המסיבה.

למרבה ההפתעה לא היו שם בכלל ישראלים. איך אני יודעת? כי כל אחד שהיה שם ניגש אלי, הציג את עצמו ואמר לי כמה הבת שלי מהממת, מדהימה וכו'. נספרו אנשים מצ'כיה, אנגליה, קוריאה, יפן ועוד. ישראל – NO

זה התחיל כשכולם עשו סביבה מעגל ומחאו לה כפיים. השיא של המסיבה (בשבילי כמובן) היה כשדנה רקדה את תנועות הבלט שלה ועשרים קרועים שנלקחו הישר מהסיקסטיז הסתדרו בשתי שורות מאחוריה ועשו בדיוק את הצעדים שהיא עשתה.

לצערי באותו שלב היינו שם רק אני ודנה, ולכן אין תעוד, אבל תצטרכו להאמין לי שזה היה אחד המחזות המדהימים שראיתי בחיי.

בשלב מסוים הגיעו אודי והתיק ומשם התעוד.

מסתבר שיש מסיבה כזאת כל שבת בבוקר במסעדה התחתונה של אג'ואן.

דפנה: תתכונני לשבת הבאה, יש לך מתחרה רצינית!

איפה אתם עושים את הסדר? בתאילנד

"שמחה רבה, שמחה רבה, אביב הגיע, פסח בא…"

אצל רוב הישראלים, השורה הזו מתקשרת עם נקיונות הבית (מי יותר ומי הרבה פחות), רכישת בגדים חדשים לילדים (לא כל כך בגלל מסורת החג אלא בעיקר בגלל שגילינו שהם גדלו ושום דבר כבר לא עולה עליהם), ובעיקר בעיסוק הבלתי נגמר בשאלה הנצחית: "אצל מי נעשה השנה את הסדר?"

אבל אצלנו, מזה הרבה שנים, הציפייה לפסח מתוקה הרבה יותר… אצלנו במשפחה פסח לא מבשר רק את בוא האביב אלא בעיקר את פתיחת עונת הקיץ: שמש, ים, כפכפים, ללכת יחפים על החול…

 וכל זה קורה במפרצים הקסומים של האיים בתאילנד.

אז כמו שהבנתם: אצלנו במשפחה חוגגים את ליל הסדר בשולחן ארוך וערוך, על חוף הים, שרים "מה נשתנה" לקול הגלים המתנפצים, ואוכלים מצות עם צ’ילי במקום מרור. כן, גם זו כבר מסורת.

הכל התחיל לפני 15 שנה, אולי קצת יותר, כשסיימנו, "שיחייה" ואני, את טיול הסטודנטים שלנו במזרח בחופשה סטנדרטית באי קו סמוי שבתאילנד.

את המלון שלנו, זה שאנו מתגוררים בו עד היום, מצאנו בשיטוט סתמי בחוף הארוך של צ’אוונג, החוף המרכזי של סמוי, כשחיפשנו לנו מקום לשים את הראש. וזהו. כל השאר היסטוריה. מאז, אנחנו חוזרים לכאן כל שנה, כמעט לחודש בכל פעם, בכדי לחיות מחדש את רגעי הקסם.

"אז מה כל כך מיוחד שם? ומה אתם בכלל עושים שם חודש שלם? איך אתם לא משתגעים?" שאלו אותי אולי מליון פעם.

האמת, כל כך הרבה פעמים חשבתי על תשובה ממש טובה, ואף פעם לא מצאתי.

אבל עם עובדות לא מתווכחים, והעובדות הן, שבכל שנה, גם כשלא היו לנו עוד ילדים וגם כשהילדים היו ממש קטנים, אנחנו נוסעים לתאילנד כל שנה, כמו שעון, ולא שאנחנו לא יודעים שיש עוד כמה מקומות על המפה שעוד לא היינו בהם.

וגם היום, כשהילדים כבר יותר גדולים, יש קונצנזוס אחד גדול במשפחה שלנו: כולם מחכים לנסיעה לתאילנד!

והעובדה הכי חזקה, לא משנה מי שואל וכמה שהוא ספקן, מי שמגיע לתאילנד, מבין כבר בעצמו את התשובה.

אז מה התשובה?

חוץ מזה שתאילנד בשבילנו זה קצת כמו הבית, מקום מוכר ואהוב, שבו מכירים ואוהבים אותך, ושהחופים באמת קסומים, ושהאוכל ממש אבל ממש טעים, והמסג’ים, והמסיבות,

בשבילי, תאילנד זה המקום שמאפשר לך להיות לגמרי אתה, כמעט בלי מחויבויות, בלי סידורים, בלי תהיות, בלי התארגנויות, שמאפשר לך להיות נטו עם האהובים עליך ביותר: בדר"כ משפחה וחברים, במפגש של אינטרסים משותפים: לא עוד: "תקום, צריך ללכת לביה"ס או אפילו לבקר במוזאון" אם נסעתם במקרה ללונדון, לא עוד "אמא מדברת בטלפון כשאתה בדיוק צריך אותה", כולם רוצים לעשות בדיוק אותו הדבר, וביחד! אין הרגשה טובה מזו. אפשר להגיד שתאילנד זה כמו מדיטציה בשבילי, כל יום קמים, ועושים בדיוק את אותו דבר. בלי לחשוב, בלי לתכנן, כשהשאלה הגדולה של היום זה מה נאכל בארוחת ערב היום, וגם זה יוצא כמעט בדיוק אותו דבר כמו אתמול…

אז שוב הגיע פסח, שוב ארזנו את הכפכפים, הבגד ים ושלושה קילו ספרים ונסענו..

וכבר כמעט הגענו… וממש כבר אפשר להריח את תאילנד..

להתראות על החוף…וחג שמח!