צ’אנג מאי עם ילדים – המסע לצפון

יצאנו למסע. אמא פלוס בן 11 פלוס בן 8 מינוס אבא מינוס בת 3
ככה זה במשפחות המודרניות. כל אחד עושה מה שהוא רוצה. ובמקרה שלנו האבא לא רצה. אז ככה יצא. אבא סידר לעצמו ארבעה ימים של בונדינג עם בתו הקטנה שבדר”כ מחוברת לרגל של אמא שלה. ואמא סידרה לעצמה מסע של ארבעה ימים לצפון עם הגברים הצעירים של המשפחה.

עוד שניה חול המועד סוכות, ומסע לצפון יכול להיות הליכה בנחל זויתן או טרק בהרי הכרמל. אבל אנחנו, בתור משפחה אלטרנטיבית שכזאת החלטנו על טיול לצפון תאילנד. גם כי נשמע לנו מעניין וגם כי פשוט יצא לנו להיות בסביבה.
בדרך לצפון אמר לי הבן הרגיש שהוא קצת מצטער שאבא לא כאן איתנו. הבן הפחות רגיש ענה: אתה צודק, אבל ככה לפחות נפטרנו מהאחות הקטנה הדבוקה לאמא ויש לנו את אמא כולה לעצמנו. גם זו דרך הגיונית להסתכל על הדברים.
אז יצאנו למסע, מגובים במשפחה תומכת ולא אלטרנטיבית: אבא, אמא ושלושה ילדים.

נחתנו בצ’אנג מאי, עיר הבירה של צפון תאילנד והשנייה בגודלה אחרי בנגקוק.
מכיוון שהיה כבר ערב מיד לקחנו את התוקתוק – המונית המקומית, שהיא סוג של טוסטוס שהרכיבו עליו ספה, ודהרנו לעבר שוק הלילה המפורסם של צ’אנג מאי. שם אפשר למצוא את אותן בסטות הפזורות בכל רחבי תאילנד רק מסודרות יפה בשורה ישרה, מוכרות את אותן טישרטים מצחיקים ופרחים עשויים מסבון ולפגוש עוד אלף משפחות ישראליות, שכמונו החליטו להמיר את המנגל המסורתי ביערות קק”ל בטיול אתגרי לראות את שבט ארוכות הצוואר. אבל קודם כל שופינג. קדימה להסתער.
הבנים נעצרו ליד כמה דוכני חרבות נינג’ה אמיתיות אך כשהבינו שאין שום סיכוי שאקנה להם משהו שמסוגל לערוף ראשים בהנף יד, מיד איבדו עניין בכל השופינג הזה ושמו פעמיהם לאטרקציה תאילנדית מסורתית, הלא היא היכל “האגן דאז” שם אפשר במחירים מערביים ממש לקבל קערות ענקיות נוטפות גלידה, פירות ומיני קישוטים.

למחרת בבוקר התחלנו את המסע האתגרי האמיתי. מה לא היה לנו שם: טרק רגלי בשדות האורז, שייט רפסודות מבמבוק, קפיצות ראש לתוך מפלים, אפילו ספארי לילה אפריקה סטייל, וכמובן טיול בג’ונג’ל מעץ לעץ, שרובו מתבצע באמצעות אומגות (25 ליתר דיוק) שהארוכה שבהן מגיעה ל- 400 מטר!! מעל נהר שוצף וגועש. אין לתאר את מראה הג’ונג’ל והנהר ממעוף הציפור, כשכל מה שמחבר אותך לאדמה זה איזה כבל תאילנדי, עם הרוח שורקת והאדרנלין משתולל. חוויה מדהימה, גם לילדים, ובוודאי לאמא, שקיבלה הרבה נקודות על קוליות ואומץ..

האומגות אמנם היו מועמדות לא רעות לתואר החוויה המנצחת, אבל ללא ספק גולת הכותרת של המסע היה היום שבילינו בחברת הפילים.
ספארי פילים
הבטיחו לנו חוויה מיוחדת: חוות פילים אקולוגית, שבה מתנהגים לפילים כמו בני אדם ולא כמו לחיות בקרקס. נסענו עם מעט ציפיות. כבר רכבנו על פילים בתאילנד בהזדמנויות שונות, והאמת – זה היה די משעמם. תוסיפו לזה את ההופעה של הפילים משחקים כדורגל ופותחים בקבוקי קולה וקיבלתם מלכודת תיירים מהסוג המעצבן ביותר.

אחרי נסיעה של שעה, הגענו למעין בית קטן בערבה, בסגנון תאילנד: בית תאילנדי טיפוסי באמצע הג’ונג’ל. מראה מרהיב. מתברר שאכן הגענו לבית של משפחה שמגדלת פילים מדורי דורות. התבקשנו ללבוש מדים של רוכבי פילים שהם בעצם מכנסי טרנינג כחולים מבד לייקרה, ממיטב אופנת עזה וחולצת ג’ינס. התחלה לא מבטיחה לשוחרי האופנה שביננו. אח”כ הלכנו לפגוש את הפילים. חיה עצומה ודי מדהימה. כל ילד והורה קיבלו פיל (הילדים הגדולים קיבלו פיל לגמרי שלהם) וההרפתקה התחילה. הרעיון הוא בעצם ללוות את הפיל שלך במשך יום שלם ולעשות איתו כל מה שמגדל פילים מסורתי עושה. התחלנו בללמוד לעלות כל הפיל. האמת שבהתחלה זה נראה די דמיוני שילד בגובה מטר יעלה על פיל בגובה 4 מטר, אבל אחרי כמה נסיונות זה עובד. אח”כ למדנו את שפת הפילים: המילים בתאילנדית שגורמות להם לזוז: קדימה, אחורה, ימינה ושמאלה, בליווי בעיטות קלות מאחורי האוזניים ולחיצה עם מקל עץ על נקודות מסוימות בראשו של הפיל. אחרי התרגול התחלנו במסע האמיתי. רכיבה של שעתיים על גבו של הפיל, בעצם על ראשו, ללא אוכף, בתוך הג’ונג’ל, כשהפילים מבוססים בבוץ טובעני, עולים ויורדים את הגבעות ובעיקר נעצרים כל שניה בכדי לחסל איזה עץ בננה שנקרא בדרכם בדרך.

פסגת היום היה ללא ספק הקטע שבו הגענו לנהר בוצי ומטונף, והתבקשנו להכנס אליו ביחד עם הפילים בכדי לשטוף אותם ולצחצח אותם עם מברשות מיוחדות. אחרי שהילדים קפצו בשמחה לתוך הג’יפה, והמבוגרים החליטו להשאר בחוץ בכדי לצלם… התחילה החגיגה. ותאמינו לי, מי שלא ראה ילדים ישראלים לובשי בילבונג עם ג’ל בשיער רוחצים פילים בנהר שהירקון נראה כמו מי מעיין צלולים לידו, לא ראה שמחה מימיו. לסיום יצאנו רכובים על הפילים הנקיים למסע ימי בתוך אגם, כשהפילים צוללים בתוך המים, ואנחנו על גבם, כשרק הראש, גם שלנו, וגם של הפיל, מציץ החוצה.
הילדים רצו להשאר לגור בחוות הפילים לנצח, אבל נאלצנו לגרור אותם למקלחת…
יום מדהים!

המסע קרב לסיומו. אמא פלוס בן 11 פלוס בן 8 הלכו, טיילו, שטו, קפצו, רכבו, ובעיקר היו ביחד, ואספו המון חוויות משותפות לזכרון המשפחתי.

שתפו:

שיתוף ב facebook
Facebook
שיתוף ב whatsapp
WhatsApp
שיתוף ב email
Email

פוסטים אחרונים

הכל זה מלמעלה — התערוכה

לא. לא חזרתי בתשובה. אבל מי שעוקב אחרי קצת, בטח כבר יודע שבשנתיים האחרונות אני מצלמת עם רחפן תחת הכותרת #הכלזהמלמעלה.

הילדה הכי קטנה שלי בת 12!

הילדה הכי קטנה שלי כבר בת 12. כשחשבתי מה לכתוב לך, מצאתי בלוג שכתבתי בתאריך ה-8 בינואר 2012, בדיוק לפני 7 שנים. הוא נקרא “הילדה הכי

סליחה

סליחה, אפשר לבקש סליחה? כן בבקשה הגעת למקום הנכון אנחנו פתוחים כל יום בין תשע לשש ממי תרצי לבקש סליחה? סליחה, לא הבנתי “מהמקום”? “מחברו”?